מה בין 'קשה', 'קשות', 'בקושי' כתוארי פועל, עיון סמנטי-תחבירי

גלילה מור

​

תואר הפועל כבר נידון רבות וארוכות (בין בעברית בין בלשונות אחרות) מהיבטים שונים (כחלק דיבור בין חלקיה האחרים של הלשון; עובדת היעדרו מן העברית בתקופותיה הראשונות ודרכי יצירתו בתקופות מאוחרות בהתפתחותה; וכן התנהגותו התחבירית, הסמנטית ואף מבט קוגניטיבי על מקומו בלשון). אף על פי כן, נדרשתי לעיון נוסף בתוארי הפועל גזורי השורש קש"י, 'קשה', 'קשות', 'בקושי', דווקא משום שכיחותם ושגירותם בלשוני-שלי ובלשון רוב דובריה של העברית בת ימינו. רציתי לתהות על קנקנם הסמנטי ועל פרישׂתָם התחבירית. לבחון מהו גבולם הסמנטי ומהו גבולם התחבירי. שהרי אומַר: 'עבדתי קשה', אך לא אומר *'שמתי קשה את...על...', או *'קילפתי קשה את התפוח'. שכן מבעים אלו אינם קבילים. וכן אומַר 'דיברתי אתו קשות על כך', אך לא *'עבדתי קשות'. אומַר: 'סגרתי את הדלת בקושי רב', אך לא *פחדתי בקושי רב מפניו'.

​

בעיון זה ייבחנו בחנים לקביעות הסמנטיות שעל פיהן נבדלים תוארי הפועל הנידונים זה מזה, תיבחנה קבוצות סמנטיות של פעלים, וייבחן המתאָם הלוגי-סמנטי בין הפעלים המתאייכים לקבוצותיהם הסמנטיות לבין תוארי הפועל המתפקדים כתיאורים מאייכים. לבחינות אלו יקדם עיון מורפולוגי ולקסיקלי במרכיבים הלשוניים הנידונים.

​

העיון הסמנטי בטיבם של 'קשה', 'קשות', 'בקושי' כתוארי פועל המתפקדים כתיאורים מאייכים אכן מעלה שונוּת ביניהם, שונוּת המסבירה את הצפוי ושאינו צפוי בהיערכויותיהם התחביריות השונות.

 

​

תיאורי משפט מוסגרים לשירות המשורר- שימוש בתיאורי משפט כאמירות מטה-לשוניות

עקיפות וכאמירות מטה-לשוניות לכאורה בשירת אמיר גלבּעַ

דבורה הרפז

​

תיאורי-המשפט חלים על המשפט כולו, מבטאים את עמדת הדובר ביחס לתוכן המשפט ונוגעים לערך האמת של המשפט (לבנת, תשנ"ה, תשנ"ו, תשנ"ט, 2000 ועוד). תיאורי-המשפט המכוונים לדובר הם חלק משפט שאין לו נושא משותף עם המשפט עצמו, ומשום כך הקשר שלו למשפט איננו הדוק. תיאורי-המשפט מעידים על קיומן של שתי פרופוזיציות שונות לחלוטין במשפט אחד (לבנת, תשנ"ו, עמ' 112).

​

השימוש בתיאורי-המשפט המוסגרים בשירת אמיר גלבֹּעַ, כפי שנבדק במסגרת עבודת ד"ר (הרפז תשס"ג), הוא אמירה מֶטה-לשונית עקיפה (פרוכטמן תש"ס ו-2000); המשורר מודע לכך שתיאור-המשפט הוא הנשוא הרֶמתי של המשפט, ולכן הוא מנסה להעביר לקוראים באמצעות השימוש בו מסרים חשובים בעיקר סמויים.

​

כמו כן מודע המשורר לתפקידו של תיאור-המשפט הן במישור הדקדוקי, הן במישור הסמנטי והן במישור המסר. מודעות זו היא הסיבה לשימוש ברכיב זה כדי להעביר לקוראים מסר שאינו מצוי ברובד הגלוי של השיר. תיאור-המשפט המוסגר הוא גם אמירה מֶטה-לשונית לכאורה (פרוכטמן תש"ס ו-2000), דהיינו: המשורר משתמש בתיאור-המשפט המוסגר לצורך הבעה של מסר אחר שאינו לשוני כלל אלא הוא בסיס למטפורות או לדימויים.

​

השימוש בתיאורי-משפט מוסגרים בשירי גלבֹּעַ נעשה, להנחתנו, לשם השגת מספר מטרות: באמצעות השימוש בתיאור-המשפט המוסגר מחזק המשורר את נוכחותו בשיר במקרים שבהם היא אינה גלויה דיה. כמו כן נעשה שימוש בתיאור-המשפט המוסגר לצורך העברת הקוראים ממישור התוכן למישור שיח אחר שבו נמצא המשורר המבקש "לְתַקשר" עם נמעניו. במקרים אחרים נמצא שהמשורר משתמש בתיאור-משפט מוסגר בשל שורשו או בשל משמעותו. באופן כזה הוא מדגיש את משמעות השורש כעיקר המסר בשיר.

​

בהרצאה יוצג השימוש בתיאורי המשפט המוסגרים במספר משירי גלבֹּעַ כדי להוכיח את מטרות השימוש בהם כאמירות מטה-לשוניות עקיפות וכאמירות מטה-לשוניות לכאורה.

​

ביבליוגרפיה:

הרפז, ד (תשס"ג), " מאפייני סגנון בשירת אמיר גלבֹּעַ", (חיבור לשם קבלת תואר דוקטור ), אוניברסיטת בבר-אילן, רמת –גן.
לבנת, ז' (תשנ"ה), "בין 'ודאי' ל'אולי': תיאורי המשפט המוסגרים", (חיבור לשם קבלת תוארדוקטור), אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן.
לבנת, ז', (תשנ"ו), "כמובן, כידוע, בקיצור: על כוחם הרטורי של תיאורי משפט אחדים", ספר הדסה קנטור, בעריכת א' שורצולד ויצחק שלזינגר, רמת-גן, עמ' 111-116.
לבנת, ז' (תשנ"ט), "המודאליות של הספק, ביטוייה הלשוניים וכוחה הרטורי", בתוך: שרביט ש' (עורך), מחקרים בלשון העברית העתיקה והחדשה לכבוד מנחם צבי קדרי, רמת-גן, עמ' 345-354.
לבנת, ז' (2000), "תיאורי משפט מתַחמים", ספר רפאל ניר, ערוכים: א' שורצולד, ש' בלום- קולקה, ע' אולשטיין, ירושלים, עמ' 370-376.
פרוכטמן, מ' (תש"ס), "לשון ומטא-לשון בשירתו של דוד אבידן, אדרת לבנימין ב, ספר היובל לבנימין הרשב, עורכת: ז' בן-פורת, תל-אביב, עמ' 192-205.
פרוכטמן, מ' (2000), "לומר זאת אחרת עיוני סגנון ולשון בשירה העברית בת-ימינו",באר שבע.

 

​

תשתית יסוד לעיבוד העברית במחשב ויישומיה
עוזי אורנן

 

הכתב העברי לוקה בארבעה חסרונות המכבידים מאוד על טיפול בטקסטים עבריים על ידי תוכנות מחשב. אנו נפרט אותם, ונראה איך אפשר להתגבר עליהם בשלושה שלבים לצורך העבודה במחשב.

​

השלבים הם:

​

1. הצגת כל אפשרויות הקריאה של כל מחרוזת מילים, ללא תלות בהקשר,

2. מחיקת קריאות בלתי אפשריות מבחינת ההקשר התחבירי. (למשל בצירוף "טסה הרכבת" תימחק הקריאה הַרְכָּבַת)

 

בהרצאה נראה ונשמיע "מכונת דיבור", הפועלת בינתיים על יסוד שני השלבים הראשונים האלה בלבד, ונראה כי טעויות הקריאה מעטות ואינן פוגעות ביכולת ההבנה של הטקסט הנקרא.

​

השלב השלישי הוא (3) בחירת המחרוזות בעלות הקריאה הנאותה והמשמעות המבוקשת על יסוד תוכנה מיוחדת ומילון תחבירי-סמנטי רחב היקף.

​

השלב השלישי מיושם לפי שעה רק בתוכנת מנוע חיפוש, והוא פרי מעבר על כל שלושת השלבים של תוכניות היסוד. מנוע החיפוש מסמן רק את המשמעות המבוקשת של מילה רב משמעית (למשל, אם ביקשת "הרכבה" במשמעות "הקמת ארגון" תקבל בתור תוצאה את המשפט "הנשיא הטיל את הרכבת הממשלה על פלוני" אבל לא תקבל את המשפט "התחלנו את הרכבת הזיתים").

​

תשתית היסוד בת שלושת השלבים עשויה לשמש גם כבסיס לתוכניות תרגום משפה לשפה, וקודם כול תרגום מעברית לכול שפה שנבחר בה. לשם כך יש להרחיב את המילון התחבירי-סמנטי באוצר מילים של שפה נוספת, כשהן משולבות במילון העברי שכבר קיים. בנקל יוכל מילון כזה לכלול כל שפה, ועל כן הוא יהיה מנוע תרגום רב לשוני.

​

​

"שלושת" או "שלוש"? שינויים בצורות הנסמך של שמות המספר
עירית מאיר

 

מערכת שמות המספר בעברית בת-ימינו עוברת שינויים רבים. רביד (1995) מצאה כי שמות המספר הנקביים הופכים להיות הרווחים בשפה, ואלו צורות הזכר של שמות המספר הופכות להיות נדירות יותר. אך מסתבר כי הצורות הזכריות של שמות המספר אינן נעלמות מהשפה, אלא נשמרות, ואף הופכות להיות רווחות בתת-מערכת של שמות המספר: בצורות הנסמך של שמות המספר. כך הצורות שלושת, ששת, ואף ארבעת ו-חמשת, הופכות להיות רווחת בשפה גם בבואן לפני שמות עצם ממין נקבה, כפי שמראות הדוגמאות הבאות:

​

ארבעת הרצים ייתחרו על שלושת המדליות. (שידורי האולימפיאדה, 27.8.2004, ערוץ 1)

המבחן יתקיים בחופשת חנוכה בארבעת הערים הגדולות. (מכתב מטעם העמותה למצוינות בחינוך, 24.10.2004)

בדקתי כל אחד בחמשת דרכי הייצוג. (הרצאה, כנס מיח"א , 11.11.2004).

​

העליתי (מאיר 2005) שתי השערות שונות להסביר את התופעה:

• הסבר מורפולוגי: לצורות הנסמך הנקביות אין שני מופעים ברורים, שכן אין הבדל בהגייה בין צורת הפרוד לצורת הנסמך (פרט להבדל הקטן שבין שָלוש ל-שְלוש, שכמעט לא מתממש כיום בשפה). בצורת הזכר ישנו הבדל ברור בין צורת הפרוד לצורת הנסמך: שלושה-שלושת; ארבעה-ארבעת; שמונה – שמונת וכו'. מכיוון שבצורות הנקבה אין צורת נסמך מובחנת, הרי שהמערכת "אימצה" את צורות הנסמך המובחנות היחידות הקיימות במערכת, דהיינו צורות הזכר.

• הסבר פרוזודי: קיימת נטייה שצורות שם המספר בנסמך תהיינה מלעיליות, כדי לשמור על דגם ההטעמה המקובל של סירוג של הברות מוטעמות ובלתי מוטעמות בצירוף השמני (בעקבות בולוצקי 1982).

​

שני ההסברים מעלים ניבויים שונים. ההסבר המורפולוגי מנבא כי בצורות הנסמך של כל שמות המספר תהיה העדפה לשימוש בצורות הזכריות, הצורות בעלות צורת הנסמך המובחנת. ההסבר הפרוזודי מנבא כי לא כל צורות הנסמך תהיינה זכריות, אלא רק הצורות המלעיליות: שלושת, חמשת ו- ששת. הצורות שבעת-, שמונת-, ו- תשעת-, המלרעיות, תהיינה נדירות, ואלו בצורות המספרים 4 ו- 10 שתי הצורות תהיינה נפוצות במידה שווה, שכן גם צורות הזכר וגם צורות הנקבה הן מלעיליות.

​

המחקר הנוכחי שם לו למטרה להכריע בין שתי השערות אלו בצורה אמפירית, ע"י בדיקת הפקה ושיפוטי דקדוקיות של שמות מספר בנסמך בקרב דוברי השפה. במחקר השתתפו 56 נבדקים, מחמש קבוצות גיל שונות (ר' טבלה 1). משימת ההפקה כללה קריאה בקול רם ופתירתן של עשר שאלות בחשבון שכללו צירופים שימניים ובהם שמות מספר בנסמך. שמות המספר כללו את המספרים מ-3 ועד 10; כל מספר הופיע פעמיים, הן עם ש"ע ממין נקבה והן עם ש"ע ממין זכר. שמות המספר נכתבו בספרות. במשימה זו נאמר לנבדקים כי עליהם לפתור את השאלות במהירות הרבה ביותר. במבחן השיפוט הוקראו לנבדקים צירופים שימניים (שהופיעו בשאלון ההפקה) ובהם שמות מספר בנסמך, והנבדקים היו אמורים לשפוט האם הצירוף קביל. כל שם עצם הופיע פעמיים, עם שם מספר בצורת זכר ועם שם מספר בצורת הנקבה (ארבע הילדים– ארבעת הילדים; ארבע הערוגות -ארבעת הערוגות).

​

תוצאות המחקר העלו כמה נקודות מעניינות. ראשית, אף נבדק ואף קבוצת גיל לא זכו להצלחה של 100% מבחינה נורמטיבית (ר' טבלה 1). במשימת השיפוט נבדקים קיבלו פעמים רבות הן את צורת הזכר והן את צורת הנקבה. כמו-כן אירע שנבדק שפט כבלתי דקדוקי צירוף שהוא עצמו הפיק קודם לכן במשימת ההפקה. תופעות אלו מלמדות כי המערכת אכן נמצאת בעיצומו של תהליך שינוי. כמו"כ נמצאו הבדלים מעניינים בין קבוצות הגיל השונות.

​

שנית, נמצאו הבדלים בין תוצאות ההפקה לתוצאות השיפוט (ר' טבלה 2). במשימת ההפקה, רק שני מספרים הראו העדפה ברורה לצורות הזכר: 3 ו – 6. המספרים 5, 7, 8, 9, הראו העדפה ברורה לצורות הנקבה, ואלו המספרים 4, 10 הראו העדפה קלה לצורות הנקבה. בסה"כ היתה העדפה לצורות הנקבה (55% מכלל הצורות). במשימת השיפוט היתה העדפה לצורות הזכר (58%).רק בספרה 9 היתה העדפה קלה מאוד (51%) לצורות הנקבה. בשאר שמות המספר הועדפו הצורות הזכריות.

​

נראה כי כל אחת מהתהליכים שנבחנו (הפקה לעומת שיפוט) מאושש השערה אחרת. את תוצאות משימת ההפקה ניתן להסביר במונחים פרוזודיים. בהפקת שם מספר בנסמך ישנה נטייה להעדיף שמות מספר מלעיליים. כמו כן נמצאה העדפה ששמות המספר יהיו בני שתי הברות (דבר המסביר את חוסר ההעדפה של הצורה חמשת). לעומת זאת, הנטייה בשיפוטי הדקדוקיות היא להעדיף צורות זכריות, כלומר צורות השונות במובהק מצורות הפרוד. נטייה זו מתאימה להסבר המורפולוגי: בתהליכי קליטה ישנה נטייה להעדיף אבחנה מקסימאלית בין צורות הפרוד לנסמך.

​

נראה, אם כן, כי השינויים העוברים על השפה מונעים ע"י גורמים שונים. בהפקה, למרכיב הפרוזודי יש תפקיד חשוב יותר. בקליטה, הנטייה היא להעדיף יחס של 1:1 בין צורה לתפקיד דקדוקי; כלומר, ישנה העדפה כי לתפקידים דקדוקיים שונים תיוחדנה צורות מורפולוגיות שונות. המערכת שתתקבע בסופו של דבר תיווצר מתוך המתח שבין גורמים אלו. מכיוון שמערכת שמות המספר בעברית נמצאת בעיצומו של תהליך השינוי, הרי שניתן לחשוף את המתח שבין הגורמים השונים לשינוי הפועלים בשפה, דבר שנעשה קשה יותר ככל שהמערכת מתקבעת.

​

​

​

​

​

​

 

 

טבלה 1: קבוצות הנבדקים ואחוזי הצלחתם מבחינה נורמטיבית

 

 

 

 

 

 

​טבלה 2: אחוז צורות הנסמך הזכריות במשימת ההפקה ובמשימת השיפוט

​

ביבליוגרפיה:

בולוצקי (1982): Bolozky, S., Remarks on rhythmic stress in Modern Hebrew. Journal of Linguistics, 18:275-289.
מאיר, עירית (2005): זכר ונקבה במספר: מערכת המין הדקדוקי בשמות המספר כמערכת פגיעה. בלשנות עברית 55.
רביד (1995)Ravid, D., Neutralization of Gender Distinctions in Modern Hebrew Numerals. Language Variation and Change 7(1), 79-100.

 

​

יחסים מבניים בין משקלי השם
נמרוד שתיל

​

שאלת המחקר
מערכת בנייני הפועל מהווה קבוצה סגורה בשל המספר הנמוך של המורפמות הסירוגיות המנוגדות זו לזו. לעומת זאת מערכת משקלי השמות מונה כ 100 מורפמות סירוגיות (על פי הבלשנים הרואים בצורות מן הגזרות ביצועים או אלומורפים של צורות השלמים), והיא נראית כמערכת פתוחה. בנוסף הבניינים הם מסמנים שיש להם מסומנים, היינו משמעויות, ואילו עד כה הוגדרו משמעויות רק למקצת משקלי השם.

​

נקודת הראות המבנית
למורפמה ישנן שתי הגדרות מקובלות: א. היחידה הקטנה ביותר בעלת משמעות משלה. ב. יחידה פונטית-סמנטית נפרדת מאחרות. ההבדל בין ההגדרה השנייה לראשונה הוא שהשנייה אינה מחייבת ציון המשמעות של המורפמה. ההגדרה השנייה מתאימה יותר להגדרת המשקל, כי אינה מחייבת לציין את משמעות הצורה. מצד שני כדי לטעון ששתי צורות סירוגיות תנועתיות הן נפרדת מאחרות, יש להראות שמורפמת שורש אחת מסתרגת בשתיהן ויוצרת ניגוד לקסיקלי.

​

דוגמה למורפמות נפרדות הם המשקלים מִקְטָל – מַקְטֵל הודות לפוריות של הניגוד ביניהם: מִקְלָט - מַקְלֵט, מִשְדָּר- מַשְדֵּר, מִטְעָן- מַטְעֵן, מִפְתָּח- מַפְתֵּחַ, מִשְלָף – מַשְלֵף, מִבְדָּק – מַבְדֵּק, מִתְאָם- מַתְאֵם.

​

לעומת זאת לזוג המורפמות הסירוגיות קֵטָל : קָטָל אין שורש אחד המסתרג בשתיהן: לדוגמה, אם יש שֵׂעָר, הרי אין שָׂעָר, ואם יש דָּבָר הרי אין דֵּבָר, אם יש שֵׁכָר אין שָׁכָר, ואם יש בָּקָר אין בֵּקָר (נבדק ע"פ אבינרי תשל"ו). בנוסף, אין לשני הרצפים הללו שני מסומנים נבדלים. מכאן נמצא שאלו הן שתי סדרות בלתי רציפות משקליות מקיימות ביניהן יחסי תפוצה משלימה, כלומר, אלו הם תשלימים.

​

מתודה לבדיקת התיאוריה
כדי לבדוק את תקפות התיאוריה, יש לבדוק את כל מימושי המשקלים החשודים ביחסי תשלים. הבדיקה מחייבת סריקה של כמה מקורות. לגבי המשקלים הגרודים ובכלל זה אלו בתוספת תנועת a לאחר השורשן האחרון (כגון קִטְלָה – קֶטְלָה – קַטְלָה – קְטֵלָה), ניתן להיעזר בספרו של אבינרי "היכל המשקלים", משום שהוא אסף את מופעי המשקלים הללו שהיו עד ליום עריכת ספרו. לגבי המשקלים היסיפים בפורמנטים התחיליים (האמנת"י), ניתן לסרוק רשימות לקסיקליות שונות בקבוצה האלפביתית המתאימה. במחקר זה סרקתי את המקורות ברקלי 1969, אבן-שושן תש"ל, שויקה תשנ"ז, וכן את מאגר המונחים של האקדמיה ללשון העברית.

​

ממצאים ומסקנה
המחקר מראה על קבוצות רבות של משקלי שם שאינם יוצרים ביניהם ניגודים מינימליים אלא מקיימים ביניהם יחסי השלמה. בחלק מן המקרים נמצא שזעיר פה זעיר שם יש ניגוד מינימלי, אך אין לניגוד זה פוריות, והוא מראה על עומס מורפמי נמוך. זהו ניגוד מילוני שאינו דקדוקי, שהרי דקדוק הוא הכללה של פרטים. לדוגמה, החידוש הלקסיקלי חָמְרָה המנוגד לחֻמְרָה יצר ניגוד מינימלי בין שני המשקלים קָטְלָה: קֻטְלָה, אך העומס על הניגוד קטן ביותר, ולפי שעה אינו פורה. אם תיווצר בעתיד פוריות לניגוד הזה, יגדל העומס המורפמי על זוג המשקלים, וטענת יחסי התשלים בין שני המשקלים תימצא בלתי הולמת. יחסים מבניים מצלמים מצב קיים, והם עשויים להשתנות. במתודה המוצעת כאן מצטמצם מספר המורפמות של משקלי השם במידה דרמטית בהשוואה לאומדנים המקובלים בספרות הבלשנית.

​

​

בעניין השפעת התרבות הערבית והאיסלאם על תרבות סואהילי והוכחות משפת סואהילי
אלנה דובנוב

 

עורכי מסע וסוחרים ערביים הופיעו באיזורי החוף של מזרח אפריקה במאה התשיעית לספירה. הם הביאו עמם את האיסלאם, וכן אלמנטים של תרבות חומרית ומדעים שונים, ומושגים, הקשורים בכל אלה, ומכאן, גם מונחים. עקבות ההשפעה הזאת נראים היטב באוצר המילים של שפת סואהילי, שבו, על-פי מה שמציינים החוקרים, כ- 30 אחוזים הם מילים מתוך השפה הערבית.

​

האלף-בית הערבי החל להיות בשימוש (עם שינויים מסוימים) בעבור שפת סואהילי במאה ה-11. במשך מאות רבות — עד תחילת המאה ה- 20 — השתמשו בכתב הסואהילי העתיק הזה (שהיה קרוי 'kiarabu'). רק בשנות ה- 20 של המאה ה- 20 האלף-בית הערבי הוחלף באחר, המבוסס על כתב לטיני.

​

לעומת זאת, דקדוק שפת סואהילי השתמר, למעשה, כמעט באותו האופן, שבו הוא הינו בשפות בַּנְטוּ אחרות. עם זאת, שינויים מסוימים קרו גם בתחום הדקדוק. כך, למשל, ההיבט המושלם (Perfect) בא לידי ביטוי בשפות בנטו ע"י הסופית '-e' (בעלת אלומורפים), ואילו בסואהילי את התפקיד הזה ממלאת התוכית '-me-'.

​

בעבודה הנוכחית אנו מציבים כמטרה לנתח מבעים של מחויבות/הכרח בשפת סואהילי, ולהראות, שכל האופנים להביע מחויבות/הכרח נעשים ע"י חיבור של מילים ערביות יחד עם צורה דקדוקית מיוחדת של הפועל בשפת סואהילי, שבדרך-כלל קרויה בדקדוקים כ- 'Subjunctive'. התפקידים של צורת Subjunctive בשפת סואהילי הם מגוונים, והם מתוארים בספרי-דקדוק שונים של השפה (ר' מס' 1,2,3 ברשימה הביבליוגרפית) (ציווי מנומס, הבעת הפקודה השנייה בסדר (מבין שתי פקודות), הבעת בקשה או איחול, וכד'), ובמקביל, אנו מוצאים את אותם התפקידים בדקדוק של שפות בנטו אחרות (ר' דקדוקים של: שפת רואנדה, מס' 8 ברשימה הביבליוגרפית, עמ' 58-60; שפת דבידה (מזרח אפריקה), מס' 9, עמ' 86-87; שפת זולו (דרום אפריקה), מס' 10, עמ' 53-57). בשפות בנטו אחרות מלבד סואהילי, לשם הבעת מחויבות/הכרח בצורת ה- Subjunctive, לא נדרש שימוש במילים נוספות מלבד צורת ה- Subjunctive עצמה. בעבודה הנוכחית אנו מנתחים את העובדה, שלא יוחסה לה תשומת לב מצד החוקרים, שבכל מבעי מחויבות והכרח בשפת סואהילי נדרש שימוש במילים ערביות ('lazima', 'מחויבות/הֶכְרֵחַ', 'sharti', 'מחויבות/הֶכְרֵחַ', 'kubidi', 'להיות מחויב/מוכרח/ להיאלץ'), אשר בדרך-כלל מלֻוות ע"י צורת פועל ב- Subjunctive. בכל שאר תפקידי ה- Subjunctive בשפת סואהילי לא נדרש שימוש במילים ערביות, צורת ה- Subjunctive בעצמה (ללא מילים נוספות כלשהן) היא בעלת משמעויות מגוונות, ובעלת תפקידים תחביריים שונים. התופעה הדקדוקית הזאת משמשת, לדעתנו, כהוכחה לכך, שהתרבות הערבית והאיסלאם השפיעו משמעותית על תרבות סואהילי ובגלל זה, המילים החשובות הנ"ל נכנסו לדקדוק של שפת סואהילי.

​

ביבליוגרפיה:

Ashton, E.O., Swahili Grammar, London, second edition, tenth impression, 1963.
Mohammed, M.A., Modern Swahili Grammar, Nairobi-Kampala-Dar es Salaam, 2001.
Mangat, A.W., Swahili for Foreigners, Kenway Publications, 2001.
Jukov, A.A., Swahili (Language and Literature), Sankt-Peterburg, 1997 (in Russian).
Chiraghdin Shihabuddin, Mathias E. Mnyampala, Historia ya Kiswahili, Oxford University Press, 1977 (in Swahili).
Mbaabu, Ireri, Kiswahili. Lugha ya Taifa, Kenya, Nairobi, 1988 (in Swahili).
Russell, Joan, "From Lingua Franca to National Language: a Re-examination of the Origins of Standard Swahili", in: The Fergusonian Impact, Vol. 2, Sociolinguistics and the Sociology of Language, 1986, pp. 337-349.
Dubnova, E., Rwanda Language, Moscow, 1984.
Riabova, I.S., Dabida Language, Moscow, 2000 (in Russian).
Lutskov, A.D., Osnovi grammatiki jazika Zulu, Moscow, 2003 (in Russian).

​

​

מילות החיבור i ו-a בפולנית כאמצעי שרשור בנרציה
לאה סביצקי

​

תפקידן של מילות החיבור ביצירת רצף נרטיבי אינו מוגבל לצירוף לינארי של משפטים המציינים אירועים בודדים.

​

שתי מילות חיבור הנפוצות מאוד בפולנית, i ו-a, מחברות פסוקיות ומשפטים; שתיהן מתורגמות בנוחות רבה ב"ו" העברי, אך תפקידן ותפוצתן שונה.

​

המילית i לעולם אינה יוצרת זוג פסוקיות סימטרי והחיבור אינו מתאפיין לא בבו-זמניות ולא בעקיבה כרונולוגית פשוטה. אופי החיבור תלוי בשני פרמטרים: באספקט הפועל ובקיום אלמנטים משותפים בשתי הפסוקיות המחוברות. שתי פסוקיות המחוברות במילית i והנן בעלות אותו מבצע או אותו נושא דקדוקי מהוות יחידה נרטיבית אחת; אופיה נקבע על ידי אספקט הפעלים המופיעים בפסוקיות: כאשר בשתי הפסוקיות הפעלים הם באספקט פרפקטיבי, החיבור ב i יוצר בדרך כלל רצף התרחשויות הדוק, מאוחד לארוע יחיד מורכב. במקרה זה הפסוקית הראשונה משמשת בסיס, רקע או תנאי הכרחי לפסוקית השניה, והפסוקית השניה נתפסת כהמשך לוגי סביר או כתוצאה הגיונית של הפסוקית הראשונה. כאשר בשתי הפסוקיות הפעלים הם באספקט האימפרפקטיבי, מדובר בשתי פעולות או מצבים היכולים להיות בו-זמניים ולהוות יחד תיאור נסיבות מורכב. גם כאן קיימת ברוב המקרים אי-סימטריות: הנסיבות המצוינות בפסוקית השניה הן פירוט של אלה המצוינות בפסוקית הראשונה. במקרים שבהם מופיעים בשתי הפסוקיות המחוברות ב i נושאים דקדוקיים שונים, קיימים ציינים נוספים של הקשר ביניהן, בדרך כלל אלמנטים פרונומינאליים.

​

מילת החיבורa נושאת אופי של ניגוד קל, תוכן הפסוקית השניה נבחן לנוכח הפסוקית הראשונה. הניגוד שה- a יוצרת יכול לחול על שתי הפסוקיות המחוברות בשלמותן או על חלקים בהן וזאת כאשר מופיעים בהן אלמנטים משותפים. כאשר בשני המשפטים המחוברים ב a-אין אלמנטים משותפים, לא זהים ולא כאלה הקרובים סמנטית, החיבור אינו מביע ניגוד אלא קשר חלש בין שני אירועים, לעתים קרובות קשר נסיבתי, בפרט כאשר בשני המשפטים הפעלים הם באספקט אימפרפקטיבי.

 

ביבליוגרפיה:

Bogusławski, Andrzej. 2003. Aspekt i negacja. [Semiosis Lexicographica, vol.XII]. Warszawa.
Rudolph, Elisabeth. 1966. Contrast. Adversative and Concessive Relations and their Expressions in English, German, Spanish, Portuguese on Sentence and Text Level. Berlin-New York: de Gruyter.
Walusiak, Ewa. 1998. Leksem i i pokrewne wykładniki organizacji tekstu. Acta Universitatis Nikolai Copernici. Filologia Polska L. Nauki Humanistyczno-Społeczne. 324, p. 159-169.

 

​

‎"walla, axla, yalla":

Discourse Markers of Arabic Origin in Colloquial Hebrew
יהודית יואל

​

Discourse markers in Hebrew that stem from Arabic, such as yalla, ya'alla, walla and axla, proliferate colloquial language. Borrowed and modified, these lexical items are slang. Nevertheless, they make an important, multifunctional contribution to discourse, one that operates linguistically, metalinguistically, cognitively, socially, individually and collectively. These discourse markers also contribute to the expression of a one generation's identity.

​

This presentation is a sociolinguistic analysis of the four aforementioned discourse markers according to two theories. The first is Goffman's Interactional Theory (1967), where 'face' and 'self" govern social interaction. 'Face is the positive social value a person claims. Each person's aim is to 'maintain face'. 'Losing face' through 'face threatening acts', (e.g., disapproval, criticism, disagreement and the like) is undesirable. 'Self' is the identity one constructs. It is a social experience, as it is created by both the individual and his/her respondents. 'Facework' and 'self" are standardized to the expectations of the culture in which they occur (Goffman 1967). The second theory through which discourse markers are viewed is Hymes' Ethnographic Theory (1972), where linguistic behaviour is explained in terms cultural values and practices. Patterns of language use reflect the social patterns of a speech community (Hymes 1972). The data come from Proyect Y, (Project Y), an Israeli reality television program. This program provided a social network through which an abundance of contextualized, spontaneous verbal interaction was videotaped and analyzed.

​

These discourse markers attend to the structural contours of interpersonal and group relations. Speech patterns revealed a variety of methods in which discourse markers were used to deem participants worthy ('in face') and assert identity (Goffman 1967). For example, discourse markers modify speakers' requests, cushion imperatives and prepare addressees for the introduction of new information. They set conversational boundaries, shift topic and change voice. Discourse markers function as attitude markers. In potentially face threatening situations, they neutralize conflict and signal compromise or compromise. Within a group setting, each participant is concerned with his/her status within the group, the positions of peers and the group as a whole (Goffman 1967). Discourse markers fulfill receptive functions, which signal participants' ongoing interest, investment and involvement. In an inevitable power struggle, discourse markers have negotiation and alignment purposes. Discourse markers are used to preserve group unity and express solidarity.

​

On the surface, it is a seemingly unusual situation - items from a less prestigious language, Arabic, one with low linguistic capital value in Israel, (Ben Rafael 1994) are adopted into a more prestigious language, where ironically, their use renders one's speech 'cool' or 'in'. The explanation behind this instance of cultural convergence, "the integration of symbols from one culture into another" (Gumprez 1999:217) is clarified by a brief sociohistorical analysis of Israeli society. This analysis covers three generations: the Pioneers, the Sabras and the 'Sabras of the Sabras', (the participants of Project Y). Relevant societal patterns underlie linguistic patterns, namely a move from a collective ethos to individualism, the rise and fall of the dugri style of speech associated with the Sabra generation (Katriel 1986; 2004), a new found acceptance of emotional expression (Katriel 2004) and a tolerance for multivocality within Israeli society (Oz 2000). The combination of these factors is expressed through the use of discourse markers. Discourse makers play an important role in the establishment of a "Middle Eastern identity", one that exists despite a pull toward Western values.

​

The examination of yalla, ya'alla, walla and axla, as they appear in the linguistic repertoire of the young generation in Israel provide insight into the nature of communicative interaction and shed light on the connection between societal and linguistic changes.

 

References

Ben Rafael, Eliezer, 1994. Language, Identity and Social Divisions: The Case of Israel, Oxford, Oxford University Press.
Goffman, Erving, 1967. Interactional Ritual: Essays on Face-to-Face Behavior, Garolen City, New York: Anchor Doubleday.
Gumprez, John, 1999. Sociocultural Knowledge in Conversational Inference, Jaworski, Adam, Coupland, Nikolas, The Discourse Reader, London, Routledge, p. 98-197.
Hymes, Dell, 1972. Models of the Interaction of Language and Social Life, In Gumprez, John, Hymes, Dell, (eds.), Directions in Sociolinguistics: The Ethnographics of Communication, p. 35-72.
Katriel, Tamar, 1986. Talking Straight: 'Dugri' Speech in Israeli Sabra Culture, Cambridge: Cambridge University Press.
Katriel, Tamar, 2004. Dialogic Moments: From Social Talk to Talk Radio in Israeli Culture, Detroit: Wayne State University Press.
Oz, Almog, 2000. The Sabra: The Creation of the New Jew, Berkley, California: University of California.

 

תפקודו הפרגמטי של שם-הפועל בעברית של ימינו
רבקה הלוי-נמירובסקי

​

ההגדרה המסורתית של שה"פ על דרך השלילה, כצורה המשוכה מן הפועל ומנושלת צורני נטייה של זמן, אספקט, מודוס וגוף אינה מדויקת. כמו הפועל אף שה"פ הוא צורה בעלת קשר פרדיקטיבי פנימי מובנֶה של נושא –פרדיקט, על כן גם בתפקודו כצורה בלתי משועבדת (בפרופוזיציה אינפיניטיבית) הוא מאפשר הגשמת פרדיקציה, בעיקר פרדיקציה בעלת משמעות מודָלית.

​

אני טוענת כי בחירת הדובר בפועל פיניטי בעל תוכן סמנטי מלא ומפורש לעומת בחירתו בפרופוזיציה עם ש"פ (צורה אינ-פיניטית, בעלת תוכן סמנטי רופף או עמום) כרוכה בשיקולים פרגמטיים והגבלותיה אינן מצויות דווקא בתחביר. דהיינו שה"פ הוא צורה רב-ערכית, בלתי קבועה ובלתי יציבה (indeterminate) הזקוקה להקשר דינמי עשיר ומיידי של השיח כדי להעמידה על דיוקה. בין הדוגמות שאביא יהיו דוגמות מתוך כותרות וסיסמאות שהן אכסנייה אידיאלית ליצירת עמימות מכוונת, כלומר ליצירת מתח בין המשמעות השמנית למשמעות הפועלית של שה"פ. בגדר הדיון גם אראה את התפוצה המשלימה המתקיימת, הלכה למעשה, בעברית של ימינו בין כותרות, סיסמאות ופרסומות עם ש"פ לעומת מקבילותיהן עם צורות פרטיציפיאליה אחרות, בעיקר בינוני פועֵל סתמי (למשל, לצאת מעזה מייד! יוצאים מעזה – מתחילים לדבר).

 

​

האם יש לשתיקה מקום במודל הלשוני של יקובסון?
מיכל אלעד

​

יקובסון ממפה שש פונקציות לשוניות על-פני שישה גורמים המשתתפים בתקשורת הלשונית (יקובסון). מודל זה הוא למעשה הרחבה של מודלים קודמים שעמדו על שלושה וארבעה גורמים.

​

כדי להכריע בדבר מקום השתיקה במודל יקובסון, עלינו להראות את מעמד השתיקה כסימן לשוני. נדון אפוא בשתיקה כסמן אפס (Jakobson, Sebeok עמ' 118), היינו כבחירה במישור הפרדיגמטי של העדר מסמן לצד מסמנים לשוניים. זאת ועוד, יסתבר כי עתים, יש לראות בשתיקה את הצורה הבלתי-מסומנת דווקא (השווה Cortini ו-Sobkowiak). במובן זה אראה את ההבדל שבין שתיקה לבין אמצעים פארה-לשוניים (ר' Poyatos) שהם משלימים במישור הסינטגמטי אך מחוץ למישור הפרדיגמטי. שתיקה זו שונה, כמובן, מהשתיקה כסמן פרוזודי-טכני למעבר תור (Sacks et al.). לאור כך נתמקד בהמשך דברינו בבחינת מיפוי השתיקה כסמן אפס - מסומן ובלתי-מסומן - כלפי כל אחד משישה הגורמים הלשוניים המשתתפים, אליבא דיקובסון, בתקשורת הלשונית. ובאופן ספציפי: השתיקה כסמן קונטקסטואלי (פונקציה הרפרנציאלית); יחסי דיבור-שתיקה כאמצעי לבניית רצף (פונקציה הפואטית). נעמוד על תפקידה המיוחד של השתיקה ביצירת מגע (אינטרה-סובייקטיבי ואינטר-סובייקטיבי) כפי שעולה מההבחנה שבין יקובסון לבין Olinick בפונקציה הפאטית. היות שכל עיסוקנו בשתיקה יוצא מהדובר כגוף ראשון נעמוד על מקום השתיקה כעמדת הדובר בפונקציה האמוטיבית והפנייתו למאזין (גוף שני) בפונקציה הקונאטיבית. נסיים בדיון במעמד השתיקה בפונקציה המטה-לשונית.

​

ביבליוגרפיה:

יקובסון – יקובסון ר., 1970, "בלשנות ופואטיקה", הספרות, כרך 2, עמ' 274-285.

Cortini – Cortini M., 2001, "Silence in multi-parties conversation, in Weigand E., Dascal M., (eds.), Negotiation and Power in Dialogic Interaction, Amsterdam/Philadelphia: John Benjamins, pp. 167-180.
Jakobson – Jakobson R., 1973, "Signe Zero", in Jakobson R., Selected Writings, Vol. II, Mouton, pp. 211-219.
Olinick – Olinick S., 1982, "Meanings beyond words: psychoanalytic perceptions of silence and communication, happiness, sexual love and death", International Review Psycho-analysis, Vol. 9, pp. 461-472.
Poyatos – Poyatos F., 2002, Nonverbal Communication Across Disciplines, Vol. II, Amsterdam/Philadelphia: John Benjamins.
Sacks et al. – Sacks H., Schegloff E., Jefferson G., 1974, "A simplest systematics for the organization of turn-taking for conversation", Language, Vol. 50, pp. 696-735.
Sebeok – Sebeok T. A., Contribution to the Doctrine of Signs, New York: University Press of America.
Sobkowiak – Sobkowiak W., "Silence and markedness theory", in Jaworski A. (ed.), Silence: Intersiciplinary Perspectives, Berlin/New York: Mouton de Gruyter, pp. 39-62.

​

​

אמצעי לכידות וקישוריות בטקסט המשפטי

סול אזואלוס-אטיאס
 

הנוסחאות המבטאות את תהליך שחזורו של אירוע הנחשד פלילי מהוות גורם עיקרי ללכידות הטקסט המשפטי ברמה הסינטגמטית, התחבירית-שיחית והלקסיקלית. בהרצאה אתמקד בדרכים (למשל, מערכת האנאפורה, מערכת הזמנים והאספקטים, מלות השיח וקשריו, ההיערכות התימטית של המבעים), שבהן מתהווה הלכידות של הטקסט המשפטי תוך בחינת האילוצים והשיקולים הלשוניים והפרגמטיים העומדים מאחורי הבחירה של כל אחד מהמשתתפים בדרמה המשפטית: תובע, סנגור ושופט, באמצעי הקישוריות השונים כדי ליצור לכידות בטקסט.

במהלך ההרצאה אנסה לבחון את השאלות הבאות:

1. כיצד מממש כל אחד מן הדוברים את האפשרויות הגלומות בקטגוריות השונות של אמצעי הקישוריות לשם גיבוש משמעותו המשפטית של מקטע המציאות עליו נסב הדיון;

2. כיצד השימוש באמצעים הללו מרמז על האינטרפרטציה של הדובר לגבי אופי הדמויות (נאשם/ים, קרבן/ות) וטיב היחסים ביניהן וכן לגבי אופי הקשרים בין הפעולות והמעשים של הדמויות ובין רצפי ההתרחשויות הנידונות;

3. כיצד ההיבטים הסמיוטיים, הסמנטיים, הפרגמטיים והחברתיים של השיח והטקסט המשפטי באים לידי ביטוי בקשרים המתקיימים בין הרמות הסמנטיות-פרגמטיות של הטקסט ובין הרמות הדקדוקיות והלקסיקליות שלו.

​

ביבליוגרפיה:

לנדאו ר' (תשמ"ד), "השתמעויות ואיזכורים (הסבות) כמפתח להבנת טקסטים בעברית המודרנית". מלאת, מחקרי האוניברסיטה הפתוחה בתולדות ישראל ובתרבותו, עורכים אטינגר ש' ואחרים, ספר ב', 397-369.
מוצ'ניק, מ', (תשמ"ט) "הבעות זמן, מודוס ואספקט בעברית החדשה", בלשנות עברית 27 עמ' 53-29.
עבאדי ע' (תשמ"ח), תחביר השיח של העברית החדשה. מאגנס, ירושלים.
פרוכטמן מ' (1990), "חוסר הקשר שבמילות הקישור". בלשנות עברית, 30-28, 156-151

Azar, M., "Concession Relations as Argumentation", Text 17 (1997), pp. 301-316 de-Beaugrande. R., (1980) Text, Discourse and Process. Ablex, Norwood N. J.
Ducrot, O., (1991) "Operateurs argumentatifs et analyse de textes". Linguistic perspectives on the Romance languages: Selected papers, John Benjamins publishing Company, pp. 45-62.
Halliday, M.A.K. & Hasan, R., (1976) Cohesion in English, London.
Lundquist, L., (1980) La Cohérence Textuelle. Syntaxe, Semantique, Pragmatique. Copenhagen.
Lyons, J., Semantics, (2 vols.) Cambridge University Press, Cambridge 1977
Tannen, D., (1979) "What's in a Frame? Surface Evidence for Underlying Expectations", In: New Direction in Discourse Processing, Freedle, R. O., (ed.) Ablex, Norwood N. J.
Van-Dijk, T. A., (1980) Macrostructures: An Interdisciplinary Study of Global Structures in Discourse, Interaction and Cognition. Hillsdale, Eribaum.
Kurzon, D., (1984) "Themes, hyperthermes and the discourse structure of British legal texts." Text, 4, 31-55.

 

​

ככה 'סְתם' : על מעמדה של 'סְתם' כסמן שיח

יעל זיו

​

במאמר זה ייבחנו תכונותיו של הערך המילוני 'סתם' במגמה לברר את שאלת מעמדו כסמן שיח, ויושוו עם אלה של הערך 'פשוט'. השאלה התיאורטית הכוללת העומדת בבסיס מחקר זה היא במסגרת קביעת מידת "מדד- סמני- שיח".

​

ההשוואה בין 'סתם' ו'פשוט' בהקשרים כמו במשפטים הבאים:

​

סתם רציתי לדעת מה נשמע, לכן צלצלתי.
פשוט רציתי לדעת מה נשמע, לכן צלצלתי.

 

מעלה שהם מתפקדים בצורה דומה ומציינים את מעמדה של פעולת-הדיבור או מידת התאמתה של הפעולה הנדונה למערכת הציפיות או קדם-ההנחות. במקרים כגון אלה 'סְתם' ו'פשוט' בהתאמה משמשים הוראה שלא לייחס למעשה כוונה שונה מזו המצוינת במפורש. נראה שניתן להשיג אפקט דומה גם על ידי הממרכז 'רק' כמו בדוגמא (3) להלן:

​

רק רציתי לדעת מה נשמע, לכן צלצלתי.

​

ואולם קיים הבדל עקרוני במעמדם של ערכים אלה בלשון העשויים להורות על שוני במעמדם כסמני שיח. בניגוד לערך 'פשוט' בו קיים קשר דיאכרוני בין משמעו הקונספטואלי (התורם לערך האמת ) לפרוצדורלי (המהווה הוראה לפענוח שאינה תורמת לערך האמת), נראה שבערך 'סתם' קיימת למעשה רק משמעות אחת, קונספטואלית, ( 'לא מסוים', 'לא מפורש' 'בלי כוונה מיוחדת') התורמת לערך האמת, ממנה נובעים השימושים השונים כתלות בערכים המצויים בטווח ההשפעה scope שלה . עדות לכך היא האפשרות לשלול את המשפט ב (1) כשהערך 'סתם' ממורכז, כמו ב (4) וחוסר האפשרות לשלול את המשפט ב(2) כשהערך 'פשוט' ממורכז כמו ב (5):

​

לא סתם צלצלתי, רציתי לדעת מה נשמע.
*לא פשוט צלצלתי, רציתי לדעת מה נשמע

עדויות מסייעות נוספות נמצא בהקשרים בהם צרופים שמניים, צרופים פעליים, וצרופי תואר השם נמצאים בטווח ההשפעה של שני ערכים אלה ב (6 ו ב(7) להלן והבדלים ביניהם כשהם משמשים בשימושים אטריבוטיביים ופרדיקטיביים.

​

א. (לא) סתם סרט/ (לא) סתם עבדתי עליך/ (לא) סתם חצוף
ב. (*לא) פשוט סרט עצוב / (*לא) פשוט עבדתי עליך/ (*לא) פשוט חצוף
א. לא סרט סתם / ארוחה סתם /סתמית // סרטים סתם /סתמיים// ארוחות סתם /סתמיות
ב. (לא) סרט פשוט/ לא משימה (*פשוט)/פשוטה// לא סרטים (*פשוט)/פשוטים
ג. סרט לא פשוט / משימה לא פשוטה.

​

ביבליוגרפיה:

זיו, יעל, תשס"א "זה בכלל לא 'פשוט' : סמני שיח בעברית מדוברת" בלשנות עברית 48, 17-29

משלר, יעל 1998 "רוצה לשמוע קטע": "Segmenting Israeli Hebrew Talk- in- Interaction " in: A. H. Jucker and Y. Ziv, (eds.) Discourse Markers: Descriptions and Theory John Benjamins, Amsterdam pp.13-59.
Jucker, A.H. and Ziv, Y.1998 "Discourse Markers: Introduction" in " in: A. H. Jucker and Ziv, Y. (eds) "Discourse Markers: Introduction" in " in: A. H. Jucker and Y. Ziv, Discourse Markers: Descriptions and Theory John Benjamins, Amsterdam pp. 1-12.

​

​

פניות של ריחוק ופניות של קרבה
מלכה מוצ'ניק

​

פניות של כבוד מוּכּרות בלשונות אירופה דוגמת צרפתית, רוסית, גרמנית, יידיש, ספרדית ואיטלקית. בשפות אלו וברבות אחרות נקבעת הפנייה על-פי מערכת הדקדוק, הכוללת לא רק כינויים ייחודיים, אלא גם נטיות פועל שונות. בעברית מוּכּרת התופעה כשימוש בגוף שלישי של כבוד, אך בשפות אחרות מדובר בדרך כלל בגוף שני רבים. אף כי בשנים האחרונות חל שינוי בשימוש בצורות אלו גם בלשונות אירופה, עדיין קיים בהן נוהג פנייה מושרש היטב, הנקבע על-פי יחסי מוען-נמען ועל-פי רשמיות אירוע הדיבור.

​

בעברית שמור השימוש בפניות של כבוד לנסיבות מעטות בלבד, כגון בפנייה אל שופט או אל רב, ולעתים גם בפנייה אל אנשי ציבור רמי דרג. שרידים מנוהג זה בלשון היום-יום ניתן למצוא גם ביצירות ספרות מלפני דורות אחדים. בצד השימוש בצורה דקדוקית ייחודית קיימת הבחנה ברורה באופן הפנייה באמצעות תוארי כבוד או כינויי חיבה, המעידים על ריחוק או על קרבה בין המשתתפים בשיח.

​

ההרצאה המוצעת מבוססת על בדיקת דרכי הפנייה בקורפוס הכולל לשון ספרות מקורית ומתורגמת, לשון אמצעי התקשורת ולשון דיבור בנסיבות רשמיות. נסביר את התופעה ואת השינויים המתרחשים בה בהתאם לשינויים חברתיים שאנו ערים להם בישראל בשנים האחרונות.

​

​

"נישקתי בחורה" (על יידוע המושא)
רינה נוי ברוך

 

המחקרים בנושא הפועל עוסקים בערכיות הפועל: כמה מושאים יש לו, ומה טיבם - שמות עצם לסוגיהם, פסוקיות, וכו'. כשמדובר במושא שם עצם, הוא יכול להיות מיודע או לא מיודע, לפי הנסיבות: "הוא אכל תפוח" ייאמר כשמדובר בפרט כלשהו של הקטגוריה "תפוח", ו"הוא אכל את התפוח" ייאמר כשמדובר בפרט מסוים של הקטגוריה, הידוע למוען ולנמען.

​

אבל יש פעלים שהאינטרפרטציה שאנו נותנים להם תלויה ביידועו או אי יידועו של המושא שלהם. למשל "הוא מצא ארנק" לעומת "הוא מצא את הארנק" - רק במשפט השני אפשר להניח שקדמה למציאה פעולה של חיפוש. "הוא חיפש חולצה" לעומת "הוא חיפש את החולצה" - רק במשפט השני אפשר להניח שמדובר באדם שאינו זוכר היכן הניח את החולצה. המשפט "הוא עצר מונית" מעלה תמונה של אדם העומד על המדרכה ומנופף בידו, ואילו המשפט "הוא עצר את המונית" - מעלה תמונה של נהג מונית בשעת נהיגה. במשפט "הוא דרך על תולעת" ההנחה היא שהדבר לא נעשה מתוך כוונה, ואילו במשפט "הוא דרך על התולעת" אנו מבינים שזאת פעולה מכוונת. והוא הדין ב"דרס". אינטרפרטציה שונה יש גם לכל אחד משני המשפטים בזוגות "הוא אסף בולים" - "הוא אסף את הבולים", "הוא נפטר משחפת" - "הוא נפטר מהשחפת", "הוא השאיר כסף במגירה" - "הוא השאיר את הכסף במגירה", "הוא סידר לי חדר" - "הוא סידר לי את החדר", "הוא הזמין חשפנית למסיבה" - "הוא הזמין את החשפנית למסיבה", ועוד.

​

מיקה קרני שרה "נישקתי בחורה", ולא "נישקתי את הבחורה". על כך אמרה הזמרת בראיון שהתפרסם ב"ידיעות אחרונות" באוקטובר 2004: "נישקתי בחורה" זה שיר שמיקי כתב לי בשביל ש"הליקון" יתנו לי לעשות תקליט. זה מבוסס על סיפור אמיתי, אבל הרבה פחות פרובוקטיבי מאיך שזה נשמע. בסך הכול השיר מדבר על אחוות בנות, ולא על משהו מיני. המשפט "נישקתי את הבחורה", גם כשאומרת אותו אישה, אינו נשמע פרובוקטיבי, וגם לא מיני. וההבדל הוא רק ביידוע.

​

לפעמים ההבדל בין מושא מיודע לבלתי מיודע הוא בחלקיות לעומת כוליות: "הוא שתה קפה" לעומת "הוא שתה את הקפה", "הוא שפך מרק על השולחן" לעומת "הוא שפך את המרק על השולחן".

​

לפעמים כשהמושא לא מיודע המשפט נשמע מוזר: המשפט "הוא זרק את הקופסה" נשמע קביל, ואילו "הוא זרק קופסה" נשמע חסר. לפעמים היידוע הופך את המשפט לבלתי מובן: "הילדים זרקו עליה אבנים" לעומת "הילדים זרקו עליה את האבנים".

​

ויש שורה של פעלים שנשמעים לא הגיוניים כשמצרפים אליהם מושא בלתי מיודע: הוא ריהט חדר, הוא תיקן מכונה, הוא העריץ שחקן, הוא הבין מאמר, הוא גער בְּילד, הוא התניע מכונית, הוא חיתל תינוק, הוא כעס על ילד, הוא אכזב ידיד, הוא אמלל אישה, הוא האמין לְידיד, ועוד עשרות רבות של פעלים.

​

כל זה מעורר שאלות בדבר הקשר בין תוכנו של הפועל מבחינה סמנטית ובין יחסיו עם מושא מיודע ובלתי מיודע. תשובות אין לי, אבל הצעד הראשון הוא להציג את השאלות.

​

ביבליוגרפיה:

אסתר בורוכובסקי, הפועל תחביר משמעות ושימוש - עיון בעברית בת זמננו, הוצאת אוניברסיטת בן גוריון, 2001.
Levin, B. English Verb Classes and Alternations, Chicago (1993) בת לוין
מאיה פרוכטמן, הידוע והסתום, הוצאת אגודת הסטודנטים, אוניברסיטת תל-אביב (1982).
אליעזר רובינשטיין, הצירוף הפועלי, הוצאת הקיבוץ המאוחד (1971).
נפתלי שטרן, מילון הפועל, הוצאת אוניברסיטת בר אילן (1994).
נמרוד שתיל, דגמי המשפט בעברית המדוברת, עבודת גמר לתואר השני, אוניברסיטת ת"א (1994).