מילת היחס "לגבי" – פונקציה וערך

עמנואל אלון

מילת היחס לגבי באה בשני מעמדות תחביריים עיקריים. באחד היא באה כמקשרת שם (או צ"ש) ביחס למשפט שלם: לגבי המסיבה, כל ההזמנות כבר נשלחו (בספרות: ייחוד [צדקה] או הסגר [סוברן]), ובאחר היא באה כמקשרת "נציג" של פסוקית תוכן לפועל או לשם: עדיין לא החלטנו לגבי מיקום הכיסאות; המידע לגבי ההרשמה פורסם בכל אמצעי התקשורת.

​

בכל אחד משני תפקידיה של לגבי, קבוצת הבחירה של מילות היחס הממירות אותה היא שונה –

בראשון היא נמצאת בקבוצת בחירה אחת עם המיליות: אשר ל..., בנוגע ל..., בעניין, בדבר וכיו"ב, ואילו בתפקידה השני היא נמצאת בקבוצת בחירה אחת גם כן עם המיליות בנוגע ל..., בעניין, אבל גם עם מילות היחס ב ו-על.

מעניין במיוחד הוא הניגוד בין לגבי לבין על:

במשפט: מה אתה רוצה לשאול לגבי נסיעה ללונדון? ניתנת לגבי להמרה ב-על, אבל במשפט מה אתה רוצה להחליט לגבי נסיעה ללונדון? ההמרה של לגבי ב-על היא מוזרה ביותר עד בלתי אפשרית.

​

הסיבה לכך היא המעמד השונה של צירוף לגבי ושל צירוף על בפסוקית התוכן שאותה הן מייצגות – בעוד שכמשלים הפועל 'שאל' צירוף על הוא גלגולו של הנושא (תימה) בפסוקית התוכן, כמשלים הפועל 'החליט' צירוף על הוא גלגולו של הנשוא (רימה). כיוון שכינוי השאלה מה בא במעמד היסוד הרימטי במשפט הוא מונע יסוד רימטי אחר, ומכאן אי-קבילותו של המשפט: מה אתה רוצה להחליט על נסיעה ללונדון.

​

צירוף לגבי הן כמשלים הפועל 'שאל' והן כמשלים הפועל 'החליט' איננו גלגול של עיקרי המשפט ולכן הוא אינו מנוע לצד כינוי השאלה מה.

​

מעמדו של צירוף לגבי כמה שמייצג חלק שאיננו מעיקרי פסוקית התוכן עולה בקנה אחד עם מסקנתה של סוברן (תשנ"ט), ולפיה הוא מייצג רפרור עקיף, ולא ישיר כ-על.

​

ביבליוגרפיה
אילני, נ' (2004), "התניות הקשריות למבנה הייחוד בעברית החדשה (הקַשָּׁר אשר ל- ודומיו) חלקת לשון – כתב עת למחקרים בבלשנות העיונית והשימושית, גיליון 35, עמ' 20 – 32, תל-אביב.
אלון, ע' (2001), "החלטנו על המקום על המקום" – מילת היחס על בעברית הישראלית; דברי המפגש השנתי השבעה עשר (החוג הישראלי של החברה האירופאית לבלשנות), אוניברסיטת תל אביב.
סוברן, ת' (תשנ"ט), "שימוש, נורמה, תיאוריה וקוגניציה – המקרה של 'לגבי'", הד האולפן החדש, ירושלים.
צדקה, י' (תש מ"א), תחביר העברית בימינו, ירושלים: קריית ספר.
 

 

עיונים בקווים תחביריים בתרגום אונקלוס

עמוס דודי

אחת הדרכים למחקר לשונו העצמית של אונקלוס היא עיון בתרגום מורחב של המקור המקראי בטקסטים שיריים ואחרים וכן בתרגום טקסטים משפטיים הטעונים פירוש והבהרה. התרגום המורחב בא לידי ביטוי בדרכים אחדות של המתרגם בהסבת מבנים שמניים לפועליים:

​

דרכי פירוקם של צירופי סמיכות;
הדרכים להסבת משפט שמני למשפט פועלי באמצעות שילוב פועל בין חלקי המשפט, או בהרחבת אחד מחלקי המשפט;
הדרכים להסבת משפטי מקור למשפטים פועליים.

מטרות אחדות עמדו למתרגם בהסבת מבנים שמניים שבמקור המקראי לפועליים בתרגום אונקלוס, וביניהן הצורך הפרשני של המבנה השמני והבהרתו, ציון זמן או אספקט בהתרחשות הפעולה ועוד.

​

ביבליוגרפיה
מ"צ קדרי, 'היחס הפרדיקטיבי בלשון אונקלוס', סיני נג (תשכ"ג), עמ' קלח- קמח.
מ"צ קדרי, 'עיונים בתחביר לשונו של אונקלוס', תרביץ לב (תשכ"ג), עמ' 251-231.
ד' רפל, 'הצד הפרשני של הסטיות הדקדוקיות בתרגום אונקלוס', לשוננו מו (תשמ"ב), 96-85.
ר"ב פוזן, העקיבות התרגומית בתרגום אונקלוס לתורה, ירושלים תשס"ד, עמ' 155-145.
א' בן נתן, התניות מורפו-סינטקטיות לדגמי זמן ואספקט בעברית המקראית,עבודת דוקטור באוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשס"ד.
 

 

הזיקה בין הסמנטיקה לתחביר בהרכבי תואר עקיפים (או מהופכים)

רבקה הלוי

​

הרכבי התואר מסוג '(נערה) אדומת שיער' ידועים בלשונות השמיות וכן בעברית כבר מלשון המקרא. אחד ההסברים הנפוצים בבלשנות השמית הוא שבמבנה זה יש "גניטיב של ספציפיקציה" או מה שנקרא בדקדוק הערבי "תמייז". למשל: נערה אדומת שיער = אדומה מבחינת שיערה. מגולחי-זקן = מגולחים במה שנוגע לזקן. הסומך מצמצם את תחולתו של הנסמך (שה"ת) המוצג מצד אחד מהיבטיו הדנוטטיביים. כלומר יחס אטריבוטיבי ישיר בין מ1 ובין ההרכב המתאר אותו.

​

בהרכבים אלה יש מבנה סמיכות שהנסמך הוא ש"ת המתאים במין ובמספר למתואר (להלן מ1) הנמצא מחוץ להרכב, אך מן הצד הסמנטי, התכונה שהוא מביע מתייחסת, למעשה, לשה"ע הסומך (להלן מ2). כגון לעיל: הצבע האדום מתקשר ישירות לשיער ולא לנערה, אף שההתאם הדקדוקי הוא לנערה. במהלך הדיון אטען כי אין להבין מבנה זה כמבנה "תמייז" ואטען כי בהרכבים אלה מובע היחס האטריבוטיבי בדרך עקיפה - הרכבתם עקיפה , הן מבחינה תחבירית (ע"ד גולדנברג 2002) הן מבחינה סמנטית (דהיינו מצד היחס בין הרפרנט ותכונתו). אטען כי קיימת זיקה בין הסמנטיקה והתחביר של הרכבי התואר הנידונים. זיקה זו מוצאת את ביטויה בנטייה הברורה של המבנה לציין שני נושאים לוגיים (מ1 ו-מ2) המהווים מהות אחת ויחידה, כלומר יחסים בין חלק לשלם, או בין השלם ובין בין היבטים שונים (מוחשיים או מופשטים) הנתפסים כסימן היכר מהותי או גנרי או כמאפיין קבוע שלו. למשל, "פלשתינאים משוללי זכויות אזרח ופספורט... מנועי חופש תנועה... מצומצמי מים ועוד עוולות" (הארץ 7.8.1999)

​

בספרות העוסקת במבנה ההודו-אירופי המקביל כביכול למבנה השמי הנידון נהוג לתאר יחס זה כיחס של "משויכות". המשויכות היא אמנם יחס תלוי הקשר ותרבות אך היא יחס מצומצם יותר מן היחס הסמנטי המובע בין שני המתוארים (מ1 ו-מ2) שבמבנה הנידון. עוד אטען כי אין שוויון ערך בין מבנה זה ובין הפרפרזה הפוססיבית-אטריבוטיבית הישירה כגון 'לנערה יש שיער אדום'. אטען כי המסגרת המבנית (במובן של גולדברג 1995) של האטריבוציה העקיפה מתאימה להבעת משמעות מופשטת או מושאלת שהפרפרזה שלה אינה המבנה הפוססיבי-אטריבוטיבי הישיר.

​

יידונו דוגמות של הרכבי תואר מלשון העיתונות, ומלשון הספרות העברית של ימינו וכן דוגמות בעברית המקבילות להרכבים ההומריים (במבנה ה"אקוזטיב היווני") מן האיליאדה.

​

ביבליוגרפיה
ח"ב רוזן, "הרכבי שם תואר ושמות תואר מורכבים בעברית הישראלית", ספר בר אילן למדעי הרוח והחברה, קובץ העשור ב, בעריכת מ"צ קדרי, רמת גן (תשכ"ח), עמ' 98–105

G. Goldenberg, "Two Types of Phrase Adjectivization", 'Sprich doch mit deinen Knechten aramäisch, wir verstehen es!' - 60 Beiträge zur Semitistik, Festschrift für Otto Jastrow zum 60. Geburtstag (Wiesbaden 2002), pp. 193-208
H. Frei, "Sylvie est jolie des yeux", Mélanges de linguistique offerts à Ch. Bally (Genève 1939), pp. 185-192
 

 

להתגבשות המינוח הדקדוקי בעברית בימי הביניים

לובה חרל"פ

בהרצאה זו נציג וננתח מונחים דקדוקיים בעברית שהתפתחו בימי הביניים, במספר אזורים גיאוגרפיים, בתחומי הלשון השונים.

​

תחילה נעסוק במונחי הדקדוק בתרגומים של משה אבן ג'קטילה ושל רבי אברהם אבן עזרא לספרי יהודה חיוג', וכן במונחים המשמשים בחיבוריו של אבן עזרא (חיבורים ופירושים שכתב בנדודיו באיטליה, בצרפת ובאנגליה). כפי הידוע, אבן עזרא הוא המדקדק הראשון מן האסכולה האנדלוסית לאחר חיוג' ולאחר אבן-ג'נאח שכתב את דקדוקיו בעברית, ותרומתו לעניין המינוח הדקדוקי בעברית חשובה ביותר. לאחר מכן נפנה למינוח העברי בענף המזרחי של הדקדוק העברי – לכתביהם של קראים ביזנטיים, במיוחד למצוי בחיבוריו של הקראי אהרן בן יוסף (1250-1320). נבחין בין מונחים שנוצרו כתוצאה מתרגום מערבית לעברית ובין תחדישים עבריים מקוריים.

​

במוקד ההרצאה נידרש לציוריות המאפיינת חלק מן המונחים במקורות הנזכרים, מה שמצביע על התגבשות המינוח העברי בתקופה זו – הן במערב והן במזרח – בהיותו "מתאר" יותר מ"מגדיר". כך, למשל, ברצונו להגדיר מילת יחס מוצרכת כותב אבן עזרא: "לא יתכן להסיר הלמד או מילת על" (מאזנים מה, א), לתמורה הוא קורא: "פירוש ותוספת ביאור" (פירושו לשמות א, ט), ולכינוי המוסב הוא רומז במילים "שב אל" (במובן של "מוסב על", "רומז ל..." (פירושו לבמדבר כח, י). גם אצל הקרא הביזנטי אהרן בן יוסף אנו מוצאים ביטויים מקוריים המתאפיינים בלשון ציורית. למשל, "כשמו כן חנו" הוא אצלו כינוי נלווה לאות רי"ש: "כי הרי"ש כשמו כן חנו [כלומר מלשון ריש, עוני] ואינו מקבל בתוכו כלום [דגש]" (כליל יופי ד, ב), ו"מואסי הדגש" הוא כינוי לאותיות שאינן מקבלות דגש: "האותיות מואסי הדגש אחהע"ר" (שם, ג, ב).

​

ביבליוגרפיה
אברמסון ש', "אות חלק=אות נוח", לשוננו, מד (תש"ם), עמ' 73-75.
חרל"פ ל"ר, תורת הלשון של רבי אברהם אבן עזרא, באר שבע תשנ"ט.
לוינשטם א', "המונח הדקדוקי חלק/חליקים", לשוננו מד (תש"ם), עמ' 71-72.
ממן א', העברית של טוביה בן משה הקראי, הפועל - תצורה, שימוש ומילון, עפ"י 10 פרקים מן "אלכתאב אלמחתוי", עבודת גמר לתואר מוסמך, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשל"ג.

Harlap, L. R. "Language and meta-Language in the Byzantine Karaite School", JJS, 56 (1) (2005), pp. 80-100.
Khan G., The Early Karaite Tradition of Hebrew Grammatical Thought, Leiden, .Boston, Köln, 2000.
Khan G., Early Karaite Grammatical Texts, in: E.J. Ravell (ed.), Massoretic Studies, 9, Atlanta 2000.

 

​

הטטרלמה במשנה ובתוספתא: עיון במבנה לוגי-ספרותי

מירב טובול

טטרלמה (τετράς, λημμα) היא סכימה הגיונית המבוססת על ארבעה צירופים אפשריים של שתי תכונות והיפוכיהן: (א, ב), (-א, ב), (א, -ב), (-א, -ב). הטטרלמה שכיחה בספרות חכמים ובמיוחד במשנה, בתוספתא ובתלמודים. היא מופיעה בעיקר בחלקים ההלכתיים של חיבורים אלו, אך נמצאת גם במדרש ומשמשת בדרשות שונות. השימוש הרווח, יחסית, של הדגם בספרות חז"ל קשור במבנה הלוגי השלם של הדגם, בחן הסגנוני שלו ובעובדה שמדובר בספרות שבעל-פה (דוגמה לטטרלמה היא המשנה ביבמות ט, א: יש מותרות לבעליהן ואסורות ליבמהן, מותרות ליבמהן ואסורות לבעליהן, מותרות לאלו ולאלו, ואסורות לאלו ולאלו).

​

מטרת ההרצאה היא להציג תיאור של הטטרלמות המתועדות במשנה ובתוספתא ולעמוד על כמה קווים המאפיינים סכימה זו.

​

ארבעת המשפטים המרכיבים את הטטרלמה מאפשרים יצירה של 16 דגמים שונים מבחינת סדר המשפטים. מהמחקר עולה שבמשנה ובתוספתא מתממש חלק קטן מאפשרויות אלו.

​

הדגם הדומיננטי ביותר במשנה ובתוספתא הוא זה שבו שני המשפטים בעלי הערך המוחלט (חיובי או שלילי) הם המשפטים האחרונים, ושני המשפטים הראשונים הם מקרי הביניים: (א, -ב), (-א, ב), (א, ב), (-א, -ב). הדגם השני בתפוצתו במשנה ובתוספתא נפתח ונחתם במשפט בעל ערך מוחלט, ומקרי הביניים באים באמצע: (א, ב), (א, -ב), (-א, ב), (-א, -ב). שאר הדגמים הן במשנה הן בתוספתא כוללים תמניות בודדות.

​

שאלה מרכזית במחקר הטטרלמה היא אם השימוש בדגמים השונים נתון בתפוצה חופשית או שיש משתנים המשפיעים על בחירת הדגם. נמצא כי השימוש בשני הדגמים הדומיננטיים במשנה ובתוספתא (הוצגו לעיל) נתון לרוב בתפוצה חופשית, אך בכמה מקרים ניתן להבין מדוע הועדף דגם אחד על חברו. בכל המקרים שבהם עולה דגם אחר משני הדגמים הדומיננטיים, ניתן לזהות את המשתנים שגרמו לשינוי. משתנים אלו קשורים בתוכן ספציפי, במבנה ובסגנון.

​

בכל משפט ממשפטי הטטרלמה מוזכרות שתי תכונות. ברוב המוחלט של הטטרלמות יש סדר קבוע ולפיו התכונה שנזכרה ראשונה במשפט הראשון תקדים את תכונה ב לפחות בשני משפטים נוספים של הטטרלמה. ברוב הטטרלמות במשפט אחד מבין הארבעה יש היפוך ותכונה ב מוזכרת לפני תכונה א. ההיפוך יחול תמיד במשפט (-א, ב), ולא משנה מה מקומו של המשפט בטטרלמה. זאת כדי לא לפתוח את המשפט בערך שלילי. בדגמים שבהם הטיעונים (א, -ב) (-א, ב) תוכפים נוצר באמצעות ההיפוך שרשור עם המשפט הקודם, ומבחינת מניית התכונות מתקבל הסדר: א - ב - ב - א.

​

בחלק קטן של הטטרלמות לא חל היפוך. במקרים אלו עולה כי קיימים יסודות מארגנים נוספים, והם שגברו על שיקול הפתיחה בחיוב.

האפיונים השונים של הטטרלמה שוזרים יחד לתמונה המצביעה על מודעות רבה לענייני סגנון שהייתה לעורך או למעביר המסורת ואלו חושפים את יד העריכה.

​

​

הרמוניה ווקלית בעברית השומרונית

אלכסיי (אליהו) יודיצקי

 

הידמות התנועות המכוּנָה הרמוניה ווקלית היא תופעה ידועה המצויה בלשונות שונות (למשל Polgárdi 1998) וביניהם הלשונות השמיות (Brockelmann 1961: 180-186). עם זאת היא נקרית אך מעט במסורת טבריה של העברית המקראית (Joüon-Muraoka 1996: 100).

​

נראה שבעברית השומרונית היא נפוצה יותר. אולם הדוגמאות להרמוניה ווקלית שהביא מצוך (1969: 181-186) מוטלות בספק. אף בן-חיים כותב בדקדוקו (1976: 56): "אמנם מורגשת נטייה כל שהיא לתיאום a…a, å…å כגון ‎‘ala עולה, ‎‘aluto עולותיו - אבל ‎‘ålåt עולת, ‎‘ålåtu עולתו... ברם בשום פנים אין נטייה הופכת כלל או אף נוהג, שכן מצאנו ‎‘ag חג; baggåk בחגך, az עֵז; bazzåk בעזך...או bå'lām בלעם".

​

אני סבור שהמעתק a-> åנפוץ למדיי במסורת שומרון ומקורו בהידמות מלאה של התנועות הנמוכות. מסתבר שהידמות זו אינה אלא הרמוניה ווקלית שכן היא חלה כאשר ההברה התוכפת מונעת ב-å (בתנאים אחרים המעתק לא חל התנועה a נותרה בעינה ):

​

א) התנועה a משתנה כאשר עיצור אחד מפריד בינה לבין å, כגון ‎‘ala עוֹלָה, ‎‘alot, ‎‘alutək, ‎‘aluto, ‎‘alutikimma אבל ‎‘ålåt, ‎‘ålåtåk, ‎‘ålåtu, ‎‘ålåtimma וכיוצא באלה;

​

ב) התנועה a משתנה כאשר עיצור כפול מפריד בינה לבין å, כגון båd בַּד, albaddi, albaddu, albadda, albaddimma, albaddinna, baddəm, baddi, baddo אבל albåddåk, albåddåkimma וכיוצא באלה.

כן הוא בצורות נקבה: zarra זָרָה, kalla כַּלָּה, farra פָּרָה אבל dåbbå דִּבָּה, måddå מִדָּה, aqqåbbå הקֻבָּה;

​

ג) אפשר שהתנועה a תושפע מן התנועה התוכפת אף כאשר שני עיצורים שונים מפרידים ביניהן, כגון ‎‘abəd עֶבֶד, ‎‘åbdåk לצד ‎‘abdåk, ‎‘abdi, ‎‘abdu וכיוצא באלה.

​

נראה, אם כן, כי פעולתה של ההרמוניה הווקלית מקיפה למדיי במסורת שומרון, על כל פנים אין זו סתם נטייה פונטית.

​

ביבליוגרפיה
בן-חיים, ז' (1976): עברית וארמית נוסח שומרון, ירושלים

Brockelmann, C. (1961): Grundriss der vergleichenden Grammatik der semitischen Sprachen, Hildesheim
Joüon, P., Muraoka, T. (1996): A Grammar of Biblical Hebrew, Roma
Macuch, R. (1969): Grammatik der Samaritanischen Hebräisch, Berlin
Polgárdi, K. (1998): Vowel Harmony, Hague
 

​

בין נִפְעַל להִתְפַּעֵל: אילוצים מורפו-פונולוגיים בגזירת פעלים

ליאור לקס
 

הרצאתי תעסוק בשיקולים אשר משמשים דוברי עברית בבחירת בניין לפועל הגזור מפועל אחר. כאשר פעלים קשורים זה לזה באופן שיטתי (למשל: הרגיז-התרגז), ההנחה הבסיסית היא שהם אינם מאוחסנים כשני ערכים בלתי תלויים בלקסיקון. למשל, נניח כי הפועל החוזר התרחץ נגזר מהפועל היוצא רחץ. תהליך גזירה זה מכונה אופרציה תמטית, שכן מדובר באופרציה המשנה את מבנה הארגומנטים, דהיינו התפקידים התמטיים של הפועל.

​

בבואנו לבחון את האסטרטגיות לתצורת פעלים חדשים, ניתן להבחין בהיררכיה של תפוצה של הבניינים.

​

הבניינים פיעל, הפעיל והתפעל הנם הנפוצים ביותר בשל העובדה שהמבנה הפרוזודי שלהם זהה בצורת העבר ובצורת העתיד. קיימת העדפה לבניינים מסוג זה על מנת לשמור על אחידות הפרדיגמה של הנטייה. פיעל והתפעל שכיחים יותר מהפעיל, שכן הם יכולים להכיל יותר משלושה עיצורים. חלוקת העבודה בין פיעל והפעיל לבין התפעל מתבצעת על בסיס קריטריונים סמנטיים-תחביריים. פיעל והפעיל משמשים לרוב פעלים אקטיביים, ברובם יוצאים, בעוד התפעל משמש לפעלים שנגזרו באופרציות תמטיות, כגון פעלים רפלקסיביים (למשל: איפר-התאפר), פעלים הדדיים (למשל: חיבק-התחבק) ופעלי שינוי והתהוות (למשל: בלבל-התבלבל).

​

פעלים הנגזרים מפעלים בפיעל, נוצרים לרוב בהתפעל. לעומת זאת, הלבוש המורפולוגי של פעלים הנגזרים מפעלים בהפעיל אינו אחיד. יש הגזורים בהתפעל (למשל: הלהיב- התלהב, ולא *נלהב) ויש הגזורים בנפעל (למשל: הלחיץ- נלחץ, ולא *התלחץ). המערכת המורפולוגית עומדת בפני שני אילוצים מתחרים בבחירת הבניין. מצד אחד, קיימת נטייה לשמור על אחידות המבנה הפרוזודי של מערכת הגזירה, דהיינו שמירה על דמיון בין פועל הבסיס (הפעיל) לבין הפועל הנגזר. הן נפעל והן הפעיל מכילים צרור עיצורים בצורת העבר, על כן תהיה העדפה לנפעל. מצד שני, התפעל נחשב בניין פחות מסומנן בשל האחידות הפרוזודית במערכת הנטייה שלו. נראה כי אילוץ האחידות במערכת הנטייה גובר ברוב המקרים וישנה העדפה להתפעל. עם זאת, קיים מספר לא מבוטל של מקרים בהם נבחר בניין נפעל. אף על פי שהמורפולוגיה של תהליכי גזירה אלה ניחנה במידה של שרירותיות, אני טוען כי ניתן לזהות מספר דפוסים של אילוצים אשר משפיעים על בחירתו של נפעל על פני התפעל. האילוצים נוגעים לסוג העיצור הראשון של השורש. קיימים פעלים אשר גזירת הפועל המקביל שלהם בהתפעל תגרום להחלה של תהליכים פונולוגיים. אני סבור כי המערכת מונעת את הפעלתם באמצעות תצורת הפועל בנפעל, ובכך שומרת היא על אחידות הפרדיגמה הגזירתית.

​

דוגמאות:

1. מניעת חילופי עיצורים פוצץ וחוכך. למשל: הפריד – נפרד, ולא *התפרד, שכן העיצור /f/ היה הופך ל-/p/ בהתפעל.

2. שימור העיצורים /t/ ו-/d/ בפרדיגמה. למשל: הדליק – נדלק, ולא *הדלק, שכן היה מתרחש תהליך של השמטת עיצור.

3. מניעת שיכול עיצורים. למשל, השאיר – נשאר, ולא *השתאר.

 

יתר על כן, קיימים פעלים רבים אשר גזורים הן בנפעל והן בהתפעל ללא שינוי במשמעות ו/או במערך הארגומנטים של הפועל, למשל, נרטב והתרטב, אשר נגזרים מהרטיב. חילופי בניינים אלה מהווים עדות לחוסר היציבות של המערכת וליחסי הגומלין הדינמיים בין האילוצים המורפו-פונולוגיים הפועלים בה.

 

ביבליוגרפיה
ברמן, ר. ושגיא, י. 1981. על דרכי תצורת המילים וחידושן בגיל צעיר. בלשנות עברית חופש"ית 18, 31-62.
ניר, ר. 1993. דרכי היצירה המילונית בעברית בת-זמננו. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

Bat-El, O. 1994. Stem modification and cluster transfer in Modern MH. NLLT 12: 572-596.
Bolozky, S. 1978. Word formation strategies in MH verb system: Denominative Verbs. Afroasiatic Linguistics 5: 1-26.
Reinhart, T. & Siloni, T. 2005. The Lexicon-Syntax Parameter: Reflexivization and other Arity Operations. Linguistic Inquiry 36, 3.

 

על הקשר בין זיכרון לטופיק מסומן בעברית
הדר נץ ורון כוזר

 

נטען בספרות שדוברים משתמשים בתבניות בעלות טופיק מסומן כדי ליצור בולטות (salience) (לדוגמה גרגורי ומיכאליס 2001), ושגם הנמענים נעזרים בבולטות כדי להבין את הטקסט (גרנסבכר וישניאק 1995). אם הטופיק המסומן הוא אכן בולט, נצפה שהוא יהיה מיוצג באופן מובחן בזיכרון, וכתוצאה מכך ניתן לצפות שזכירת הטופיק תהיה מוגברת.

​

כדי לאשש היפותזה זו, ערכנו סדרת ניסויים, באנגלית ובעברית, שבהם בחנו את השפעותיו של מבנה משפט מסומן על הזיכרון. בהרצאה זו נציג מחקר על עברית שעוסק בשלוש תבניות משפט בעלות טופיק מסומן: (1) משפט ייחוד ("דני, הוא מצא את שירה"), (2) משפט הקדמת מושא ("את דני שירה מצאה") ו–(3) משפט סימון נושא, כלומר משפט שבו הנושא מוטעם ומהווה יחידת הנגנה נפרדת ("דני מצא את שירה").

​

ידוע ממחקרים פסיכולוגיים, שכאשר בתוך רשימה של איברים דומים נכלל איבר שונה מן האחרים, זכירת האיבר השונה מוגברת. תופעה זו ידועה בשם אפקט הבידוד (isolation effect). בהתחשב באפקט הבידוד, צפוי שכאשר נכלול משפט עם טופיק מסומן בתוך רשימה של משפטים בלתי-מסומנים בסדר נושא–נשוא–מושא, זכירת הטופיק של המשפט המסומן תהיה גבוהה מזו של הבלתי-מסומן ברשימת הביקורת.

​

ואולם בניגוד למחקרים קודמים של אפקט הבידוד בתחום הפסיכולוגיה, אשר ברובם בחנו את הזכירה של איברים חסרי משמעות (כגון רשימת הברות עיצור–תנועה–עיצור או רשימת מספרים תלת-ספרתיים), הרי כאן נבדק מבנה המשפט. אלא שמחקרים פסיכולינגויסטיים מצביעים על כך שאנשים נוטים לשים לב לתוכן המשפט ולזכור את המסר ולא את צורתו של המשפט (אלבה והאשר 1983). לפיכך, אין זה מובן מאליו שהנבדקים יבחינו בשינוי הצורני, ויזכרו טוב יותר את המשפט המסומן.

​

בניסוי דומה שערכנו באנגלית, מצאנו שלמבנה המשפט יש השפעה מובהקת על זכירת הטופיק. בשלב זה של המחקר, אין בידינו עדיין תוצאות סופיות מן העברית שמאפשרות דיווח בתקציר, אך במהלך השבועות הקרובים יסוכמו הנתונים, ואנו מניחים שיהיו בידינו תוצאות משמעותיות גם בעברית. ראוי לציין, שבעיקרו של דבר העברית דומה לאנגלית בסדר המילים הבלתי-מסומן, בהנגנה הבלתי-מסומנת, ובעצם קיומן של שלוש התבניות המסומנות. מכאן שאנו מצפים למצוא תוצאות דומות גם בעברית. אבל יש לזכור שבעברית סדר המילים במשפט חופשי יותר, וייתכן שלעובדה זו תהיה השפעה מסוימת על התוצאות.

​

ביבליוגרפיה

Alba, J. W. and L. Hasher. 1983. "Is memory schematic?" Psychological Bulletin, 93(2), 203–231.
Gernsbacher, M. A. and J. D. Jescheniak. 1995. "Cataphoric devices in spoken discourse." Cognitive Psychology, 29, 24–58.
Gregory, M. L. and L. A. Michaelis. 2001. "Topicalization and left-dislocation: A functional opposition revisited." Journal of Pragmatics, 33(11), 1665–1706.

 

רכישת ריבוי השמות בעברית: מערך מחקרים פסיכולינגוויסטי רב-ממדי
דורית רביד
 

ריבוי שמות עצם (אגס / אגסים; רחוב / רחובות) הוא אחת מן המערכות הלשוניות המופיעות בגיל צעיר בשפה העברית (לקראת גיל שנתיים), ואולם השליטה המלאה במערכת זו על כל תת-סוגיה, הבטיה ופריטיה מושגת רק לקראת סוף בית הספר היסודי. ההופעה המוקדמת של ריבוי שמות עצם נגזרת מהיות זו מערכת נטייה בעלת החלה כללית ומחויבת בעלת סמנטיקה שקופה, צפויה וסדירה ושכיחות תמנית (token) גבוהה. הדרך ההתפתחותית הארוכה של ריבוי השמות היא תולדה של מורכבותה המורפולוגית והמורפו-פונולוגית של המערכת בשני המינים – הן מערך הסופיות הסדירות (תיקים, סירות), החצי סדירות (כוסות, דרכים), והיוצאות מן הכלל (פנינים, חלומות) (Ravid et al, in press); והן השינויים החלים בבסיסים שונים, כמו חיטוף הקמץ (פקיד / פקידים), שינויי תנועות (קן / קינים, שמלה / שמלות), חילופי פוצץ-חוכך (עיפרון / עפרונות, תוף / תופים) ועוד (Ravid & Schiff, in press). חשיבותה הפסיכולינגוויסטית של מערכת הריבוי היא בכך שזו המערכת הראשונה המאפשרת לילדים להתנסות בהבנה ובהפקה של המבנים המורכבים של המורפולוגיה הליניארית (Ravid, 2006) על כל אפיוניה בתוך מערכת נטייה שכיחה שהסמנטיקה שלה שקופה וצפויה.

​

ההרצאה תפתח בהצגת המערכת המורפולוגית של ריבוי שמות העצם בעברית בהתייחס לאפיונים פנים-לשוניים כמו מין שם העצם, משקלי השמות, מבני הבסיסים וסוגי הסופיות – כל זה תוך עיגון בשאלות תיאורטיות על הקשר בין המורפולוגיה ללקסיקון בהתפתחות ומהותם של הרכישה, הייצוג והתיהלוך של מערכות נטייה על פי מודלים שונים. לאחר מכן יתואר פרויקט מחקרי רב-ממדי של חמישה מחקרים הממפים את רכישת ריבוי שמות העצם בעברית בדרכי תשאול שונות ומנקודות ראות פסיכולינגוויסטיות שונות. המחקר הראשון בודק את תפוצתם וסוגיהם של שמות בריבוי בניתוח לונגיטודינאלי של תשומה לשונית ((Child Directed Speech לפעוטות עד גיל 6;3, וניתוח מקביל של שמות בריבוי בהפקותיהם הספונטאניות של הילדים החשופים לתשומה זו. המחקר השני והשלישי עוסקים גם הם בניתוח תפוצתם וסוגיהם של שמות בריבוי בדיבור חופשי של ילדים – האחד בודק את השמות האלה בשיחות ספונטאניות בין ילדים בגילי הגן, והאחר – במונולוגים תסריטיים (מה קורה ביום הולדת? מה עושים כשהולכים לרופא?) של ילדי גן. שני המחקרים האחרונים הם ניסויים במהותם, והם מבקשים מן הנבדקים להפיק שמות עצם ברבים בשתי דרכי דיבוב שונות: המחקר הרביעי מציג לילדים למן גיל הגן ועד חטיבת הביניים שמות עצם ביחיד, שעליהם להטות אותם לרבים; והמחקר החמישי מחלץ מן הנבדקים צורות רבים במטלת משחק "לוטו". תוצאותיו של פרויקט רב-פנים זה מאפשרות לנו להציג בפני המתעניינים לא רק את התפתחות תפוצתם וסוגיהם של השמות בריבוי המופיעים בשפתם הספונטאנית של הילדים בהקשרים תקשורתיים שונים, אלא גם למפות את הדרך ההתפתחותית הארוכה למן הריבוי הקל יחסית של תיקים וחולצות אל ריבוי שמות כמו קצוות וערים בהתייחס לקשר החשוב שבין הידע המורפולוגי לידע הלקסיקאלי. יידונו תפקידיהם השונים של הסופית על סוגיה והבסיסים על סוגיהם באינטראקציה עם מין שם העצם.

​

מערכת מחקרים זה מספקת לנו ראיות התומכות במודל תיאורטי חד-ערוצי של רכישה ותיהלוך מבני נטייה, שיידונו בהרצאה.

​

ביבליוגרפיה

Ravid, D. 2006. Word-level morphology: A psycholinguistic perspective on linear formation in Hebrew nominals. Morphology, 16, 127-148.
Ravid, D. and R. Schiff. In press. Morpho-phonological categories of noun plurals in Hebrew: A developmental study. Linguistics.
Ravid, D., W.U. Dressler, B. Nir-Sagiv, K. Korecky-Kröll, A. Souman, K. Rehfeldt, S. Laaha, J. Bertl, H. Basbøll, and S. Gillis. In press. Core morphology in child directed speech: Crosslinguistic corpus analyses of noun plurals. In Heike Behrens (ed.) TILAR Series No 6. Trends in Corpus Research (Finding structure in data). Amsterdam: Benjamins

 

​

על הזרות ועל השאולות – דיאכרוניה וסינכרוניה בידיהן
שפרה שנול

מעמד המילים הזרות הוא נחות בחקר כל לשון ובהוראתו. בדרך כלל קנאי הלשון דוגלים בעקירת כל נטע זר ובשיבה לשורשים הטהורים של השפה. גם במחקר הבלשני לא זכו המילים הזרות למעמד מכובד ובעל ערך. פרננד דה סורסיר ((Ferdinand de Saussure, מיסד האסכולה של הסטרוקטורליזםStructuralism)), הגדיר את ערכן אפסי ותפקודן במערכת ((structure מוטל בספק. מטרת ההרצאה היא להצביע במיוחד על תרומתן הייחודית של המילים הזרות, בקביעת הדיאכרוניה (diachrony): תולדות השפה וקביעת תיארוך לחיבור; והסינכרוניה: (synchrony): הקשרים בין הטקסט הנבחן לבין סביבתו הלשונית, מוצא המחבר והאידיאולוגיה המלווה את החיבור, ייעוד הטקסט לקוראים ועוד. כן למשל, המילים מפרסית העתיקה במגילת אסתר מצביעות לא רק על אמינות החיבור, אלא גם מסייעות לתארך את המגילה לא לפני המאה השביעית. הנחה ייסוד זו מאירה על חקר תורת הצורות ובעיקר על התחביר של לשון המקרא בראשית ימי הבית השני.

​

לצורך הדיון בחרתי בדוגמאות בהן נתקלתי בעבודתי השוטפת בשנים האחרונות. הן לקוחות ממקורות מקראיים, מספרות חז"ל, ומיצירות שונות בשפות יהודיות.

​

חובה עלי להצביע גם על דוגמאות נדירות המלמדות להיזהר מ'הזרות'. למרות משקלן הרב לתרום לעדות מכרעת, חייב החוקר לשמור על עיון מפוכח לפני קביעה סופית של זמן חיבורו של כל טקסט והקשרו הכללי בתולדות הלשון.

​

​

הארגומנטציה הרדיופונית

שוש שקד

בהרצאה זה אני מבקשת להציג תשתית עיונית למיונו ולניתוחו של השיח הטיעוני אידיאולוגי-פוליטי המתרחש ברדיו הישראלי. נקודת המוצא התיאורטית היא התיאוריה הסוציופרגמטית השוזרת יחדיו תפיסות בפרגמטיקה והבנות בסוציולינגוויסטיקה. ההנחה היא כי השיח הטיעוני הרדיופוני מהווה בבואה לתרבות הטיעון של השיח הישראלי על הרשתות החברתיות המשמשות בו ומכתיבות את השימושים השונים ביחידות ובמבנים הלשוניים בהקשריהם וביחסם לסביבה החברתית, ועל כן הן המחברות בין הפרגמטיקה לסוציולינגוויסטיקה.

​

ממיון הפעילות הארגומנטטיבית הבולטת ברדיו ניתן להבחין בשתי קטיגוריות של ארגומנטציה: א. ארגומנטציה אידיאולוגית המכילה שלושה סוגי שיח: שיח טיעוני אדיאולוגי-פוליטי, שיח פרשני-פוליטי ושיח ביקורתי-סאטירי-אקטואלי. ב. ארגומנטציה רדיופונית אינטראקטיבית פולמוסית.

​

מודל הניתוח שיוצג כאן מבוסס על מערכת קריטריונים הכוללים: קריטריונים לשוניים-מבניים, קריטריונים תימטיים וקריטריונים פרגמטיים המכילים את בחינת אסטרטגיות השיח בזיקתן למטרות השיח וחקירת המבעים הממלאים את פעולות הדיבור. נעמוד על טכניקת העלאת הטיעונים המרכזיים והמסקנות, תוך הצגת השאלות הריטוריות, פעולות הדיבור של חיזוק, של האשמה ושל תוכחה כבונות את האסטרטגיות המכוננות סוג זה של שיח. דרך איפיונים אלה נציע ניתוח רחב של מבנה הטיעוניות בשיח על פי תורות ארגומנטטיביות ידועות (כמו תורת הריטוריקה של אריסטו) וחדשות יותר, ובאופן זה נציג כאן שני סוגים חדשים של מכלולי טיעונים המאכלסים את השיח הטיעוני-פוליטי. הראשון כולל טיעונים כעין הגיוניים בצורת הנחות מוקדמות ומוסכמות לכאורה – טיעוני טראנסיטיביות, היכללות וחלוקה, הוכחת היריב באמצעות פארדוכס ואי עלייה בקנה אחד – וכן טיעונים המבוססים על כלל הצדק וההשוואה כתחבולה ריטורית. המכלול השני כולל טיעונים המושתתים על מבנה הממשות בצורת הצדקת אירועים ומצבים המיוחסים לקיום בצוותא.

​

כמו כן נראה כיצד הפוליפוניה האידיאולוגית-פוליטית והבין-טקסטואליות הנלווית לה עומדת ביסוד האסטרטגיות המייסדות של השיח.

בהרצאה זו נאיר את הפעילות הארגומנטטיבית המתרחשת בשיח הטיעוני-פוליטי הרדיופוני בהצבת התפקידים הסמנטיים-פרגמטיים של קטיגוריות דקדוקיות שונות ובתיאור פעולות הדיבור המבטאות והמממשות את האסטרטגיות הארגומנטטיביות מעצבות השיח.

​

ביבליוגרפיה
ר' לנדאו, הרטוריקה של משלב הנאום הפוליטי בישראל, תל-אביב, עקד, 1988.
ח' פרלמן, ממלכת הרטוריקה, ירושלים, מאגנס, תשמ"ד.

J. Chetrit., "Tradition du Discours et Discours de la Tradition dans les Communnautes Juives du Maroc: Etude Socio-Pragmatique". In: Communication in the Jewish Diaspora, Sophia Menache ed. Leiden-N.Y-Koln: E.J. Brill, 1996, pp. 339-407.

 

​

בניין פלפל בהיבטים בלשניים שונים

נמרוד שתיל

מטרת העבודה היא לבחון את סוגיית צורת פלפל מבחינות בלשניות אחדות, חלקן ידועות זה מכבר וחלקן חדשות. מטיבן אינן מוציאות עצמן זו מכלל זו אלא משתלבות זו בזו, ואף על פי כן יש טעם מדעי בהפרדתן.

​

מה מסומן בבניין פלפל?

 

• פלפל

  • מתייחס לבסיס לשוני אחר:

    • מתייחס לבסיס פועלי אחר, משמעות חוזרת, לדוג', הניע: נענע

    • מתייחס לבסיס שמני אחר:

      • בסיס שמני מוכפל, לדוג', גַרְגֵר: גִרְגֵר

      • בסיס שמני פשוט, לדוג', לח: לחלח

  • מתייחס ישירות לעולם: משמעות של חיקוי קולות, לדוג', טרטר, רשרש

ההיבט המורפולוגי - סירוג או שרשור?
בד"כ יש נטייה לחלק את דרכי התצורה לשני סוגים אלו. הצורה פלפל מראה כי במבנה העומק שלו הוא בנוי כשרשור של בסיסים, אך במישור המימוש נכפית עליו צורה סירוגית, היינו, שורש מרובע + בניין (פיעל או התפעל, לדוגמה, התחלחל).

הצורה התפשטה בדרך אנאלוגית:

​

​

​

​

​

 

X= נענע
(=הניע ושוב הניע)

היחס הזה היה פורה בעברית העתיקה, והוא מתבטא בדוגמאות רבות: הֵזיע: זעזע (הֵזיע ושוב הֵזיע), הניף: נפנף (=הניף ושוב הניף), נם: נמנם (=נם ושוב ונם).

יש יחס פורה בין צורות משורשי ע"ו ובין צורות פלפל, אך הנתונים מראים שצורות פלפל מקורן גם בשורשי ע"ע (חר - חרחר, (לשון חימום), קל - קלקל), שורשי ל"י (שׂגה: שגשג), ואף מן השורשים השלמים.

​

ההיבט ההיסטורי וההשוואתי

בתקופתה העתיקה של העברית, היינו לשון המקרא ולשון חז"ל, הייתה הפונקציה האספקטואלית העיקר ביצירת צורות אלו, והייתה בדרך זו מידה רבה של קביעות. הצורה המוכפלת שימשה להבעת יחס של חזרה על הפעולה או על התכונה של הצורה הבלתי מוכפלת. מספר הדוגמאות במקרא קטן בהרבה מאשר בלשון חז"ל. צורה זו נפוצה גם באכדית, בארמית ובערבית באותן משמעויות.

​

ההיבט הסמנטי רפרנציאלי
הצד המשותף לשתי המשמעויות של פלפל הוא שבשתי המשמעויות יש מידה זו או אחרת של איקוניות: בצורות המתייחסות ישירות לעולם, היינו בצורות האונומטופאיות, אין שרירות מוחלטת. במשמעות המתייחסת אל בסיסים קיימים בלשון, המשמעות האספקטואלית של חזרה, יש הנמקה ויש הקבלה בין המסמן ובין המסומן.

​

ניתוח הפרטים
הקביעות בדרך יצירתה של הצורה ובמשמעותה מתבטאת באפשרות לבטא את משמעותה של צורת פלפל בפראפראזה קבועה: "עשה דבר ושוב עשאו".

​

דוגמאות אחדות
חרחר – פועל מקראי. "הדליק את הריב בין אנשים", כנראה, הכפלה של הפועל חַר (נעשה חם ונשרף (יח' כד יא), כלומר, "חימם ושוב חימם (את הריב)".

שעשע - פועל מקראי שמוצאו נתון בוויכוח. בד"ב גוזרים אותו מן השורש שע"ע. לעומת זאת טור-סיני בערכו במילון ב"י, מציין שפועל זה הוא הכפלה של הפועל שעה, שמובנו "התייחס בחיוב ובחיבה". שעשע, פירושו "התייחס בחיבה וחזר והתייחס בחיבה".

​

סיכום
דרך העבודה מראה כי יש מידה רבה של קביעות בדרך היצירה ובמשמעות הצורה הפועלית פלפל בעברית העתיקה, גם אם יש כמה פריטים בעייתיים המקשים את שחזור את בסיסם הראשוני.

​

ביבליוגרפיה
בן-יהודה א', נ' טור-סיני, מילון הלשון העברית הישנה והחדשה, ירושלים (תרפ"ד-תשי"ב).
שורצולד-רודריג א', פרקים במורפולוגיה עברית, א–ד, האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ב
שורצולד-רודריג א', "כמה הערות על הכפלת עיצורים במילה העברית", מחקרי מורשתנו ב–ג (תשס"ד – ספר צבי בצר), עמ' 251–265.

Briggs, Driver, Brown, (B.D.B.) A Hebrew and English Lexicon of the Old Testament, Oxford, 1907.