התנאים התחביריים להופעתו של הכינוי "זה" בלשון הדיבור של העברית

בת ימינו במבנה ["זה" + פרדיקט + משלים]

גלית אגיון

​

הרצאה זו דנה במחקר שערכתי, ובמסגרתו נבדקו השימוש בכינוי "זה" והתנאים התחביריים להופעתו במבנה ["זה" + פרדיקט + משלים] בלשון הדבורה של העברית בת ימינו. בחלקה הראשון של ההרצאה אסקור את תפקידיו השונים של הכינוי "זה" ואתמקד בתפקידו כנושא חלול ומדומה תוך התייחסות לצרפתית ואנגלית. אביא גם גישות שונות לניתוח המבנה הנדון. בחלקה השני אביא את שיטת המחקר, את תוצאות המחקר ולבסוף דיון ומסקנות.

​

לכינוי "זה" תפקידים שונים בעברית בת זמננו. בשנים האחרונות הוא רווח יותר בלשון הדיבור ושכיח אף במבני משפטים שלפני מספר שנים לא היה מופיע בהם. יתכן ומדובר בהשפעה של הלעז שכן בשפות אירופיות כמו אנגלית וצרפתית קיימות המיליות it ו-il/c'est.

​

כדי לבדוק את התנאים התחביריים להופעתו של הכינוי "זה", נאספו משפטים מהמבנה לעיל מתוך ראיונות מתועדים בכתב (בעיתונים). הפרדיקטים שנמצאו, מוינו לפרדיקטים מודאליים ושאינם מודאליים ומהם הורכבו 120 משפטים. הוכנו שלושה שאלונים, בכל אחד מהם 40 משפטים, שחולקו לאוכלוסייה בוגרת דוברת עברית כשפת אם.

​

הממצאים הראו, כי הכינוי "זה" מופיע בעיקר עם פרדיקטים בזמן הווה שאינם מודאליים ובייחוד תארים וכי משלים הפרדיקט הוא לרוב שם פועל. החידוש המובא כאן הוא בכך שטרם נערך מחקר ממוקד אשר בדק את התנאים להופעתו של הכינוי "זה" במבנה הנדון. ייתכן שהדבר נובע מהעובדה כי הימצאותו של "זה" ככינוי סתמי במבנה זה היא תופעה חדשה יחסית בלשון הדיבור בעברית.

​

לסיכום, העברית נראית כשפה אשר מאפשרת מבנים עם נושא תחבירי מדומה. השאלה הנובעת מכך היא אם לשון הדיבור של העברית תעדיף במרוצת הזמן מבנים עם נושא מדומה על פני מבנים חסרי נושא ותהפוך להיות שפת נושא, שבה הכינוי "זה", שהוא רשות היום, יהפוך להיות מחויב.

​

ביבליוגרפיה:
אזר מ', "לקראת הבנת מבנה המשפט הממוקד בעברית בת זמננו", העברית שפה חיה, עורכים: אורנן ע', בן שחר' ר', טורי ג', חיפה: אוניברסיטת חיפה תשנ"ג, עמ' 87-99.
גולדברג, ד' וה' קנטור, "על שימושי ה"זה" בעברית בת זמננו", בלשנות עברית 53: 2003, 43-55.
אזר מ', "לקראת הבנת מבנה המשפט הממוקד בעברית בת זמננו", העברית שפה חיה, עורכים: אורנן ע', בן שחר' ר', טורי ג', חיפה: אוניברסיטת חיפה תשנ"ג, עמ' 87-99.
גולדברג, ד' וה' קנטור, "על שימושי ה"זה" בעברית בת זמננו", בלשנות עברית 53: 2003, 43-55.

Hazout, I., "The Hebrew pronoun ze and the syntax of sentential subjects", Lingua 93: 265-282.
Berman, R., "The case of an (S)VO language", Language 56: 4, 759-775.
Olson, H. La concurrence entre il, ce, cela (ça) comme sujet d'expressions impersonnelles en français contemporain, Umea: Almquist and Wiksell International.

 

​

אי עקביות בלשון המדוברת

אסתר בורוכובסקי בר אבא

​

התופעות הנדונות בהרצאה זו מתייחסות למקרים שהדובר מחליף בהם את דרך הביטוי בעת הדיבור. האי עקיבויות יודגמו בארבעה תחומים: חילופים בשימוש בזמני הפועל, חילופים בשימוש בגופים, חילופים בשימוש בצורות יחיד/רבים וחילופים בשימוש בדיבור ישיר/עקיף.

​

נהוג לומר על השפה הכתובה שהיא מאורגנת יותר מהשפה המדוברת. התופעות הנזכרות לעיל, המכונות "אי עקיבויות", שייכות ללא ספק לקבוצת התופעות הגורמות לשפה המדוברת להיראות בלתי מאורגנת, שכן בשפה הכתובה תופעות מעין אלו נחשבות לבלתי ראויות. עם זאת, אין מדובר על חילופים שהם תוצאה של מעידות או כשלים של הפקה, אלא על חילופים שאינם נתפסים כשיבושים.

​

אחת המטרות העיקריות של כל דובר, אם לא העיקרית שבהן, היא לזכות בתשומת לבו של הנמען ולאחר מכן לשמור אותו בקשב. הוא עושה זאת בראש ובראשונה על ידי השתדלות להפיק תוכן מעניין, ואולם בצד תוכן זה הדובר מגייס גם דרך ביטוי מסוימת, צורת הבעה וניסוח שתרתק את השומע עד כמה שאפשר. נראה כי אחת הדרכים לעשות זאת היא הבעת התוכן תוך שילוב אמצעים היוצרים חילוף לסירוגין בין דרכי הבעה שהן לכאורה אלטרננטות חופשיות, בבחינת גיוון סגנוני, אך הן שונות במידה שבה הן מקרבות או מרחיקות את הנמען (ולעתים את המוען) מן ההתרחשות הנמסרת או בנקודת המבט שהן מעניקות לנמען על ההתרחשות הזו. במילים אחרות, המעברים התכופים, "הקפיצות", שאנו מוצאים בשפה המדוברת בין גופים, בין זמנים וכו', באים, בין היתר, כדי לעשות את הדיבור מושך יותר להאזנה לא רק בשל היותו מגוון יותר מבחינה צורנית, אלא בעיקר בשל היותו מגוון מבחינת היחס שהוא מעמיד כלפי ההתרחשות הנמסרת. בכתב המוען משתמש באמצעים אחרים, כגון אוצר מילים מגוון, אך במסגרת אילוצי הזמן של דיבור ספונטאני שליפת מילים נרדפות מן הלקסיקון קשה לביצוע, ולכן הדובר מחפש דרכים אחרות כדי לגוון את דיבורו בלא מאמץ אינטלקטואלי מיוחד, כגון אלה המוצגות כאן.

​

כדאי לציין שככל הנראה רווחות התופעות הנידונות בהרצאה זו במיוחד בשיחות בלתי פורמאליות ובעיקר בטקסטים נרטיביים, כלומר בטקסטים שבהם הדובר מספר על מהלך אירועים כלשהו.

​

ביבליוגרפיה:
מ' הורביץ, "גוף ראשון בגוף שני: עיון דיסקורסיבי בפסבדו-נוכח". בתוך: ר' בן-שחר וג' טורי (עורכים), העברית שפה חיה: קובץ מחקרים על הלשון בהקשריה החברתיים-תרבותיים, ב, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד 1999. עמ' 75–90.

D. Biber, S. Johansson, G. Leech, S. Conrad & E. Finegan, Longman Grammar of Spoken and Written English, Harlow: Longman 1999.
W. Chafe, Discourse, Consciousness, and Time: The Flow and Displacement of Conscious Experience in Speaking and Writing, Chicago: The University of Chicago press 1994.
D. Schiffrin, "Tense Variation in Narrative". Language 57 (1981) pp. 45–62.

 

​

קוטביות סמנטית והתנטרלות

רבקה (ריקי) בליבוים
 

בהרצאה אצביע על תופעת התנטרלות סמנטית של מבעים או מילים שמשמעותם הראשונית היא קוטבית. מילים הנמצאות לכאורה בקצה אחד של סקלה מתנטרלות ועוברות לשמש כקנה מידה, כסקלה עצמה.

​

דוגמה ידועה לכך היא המילה גודל. בעברית בת ימינו אנו נוהגים לומר גודל קטן, קטן בגודלו וכו', והמילה גודל אינה מציינת עוד משהו גדול אלא עברה לשמש כמילת מידה. בלשון המקרא המילה גודל שומרת על הרכיב הסמנטי – 'גדול', למשל: וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי (דברים ה כ). כך גם במקומות רבים אחרים במקרא. בלשון חכמים ייתכן שהמילה גודל משמשת כבר כמילת סקלה ניטרלית, למשל במקום זה: אין פוחתין לפאה מששים ואע"פ שאמרו אין לפאה שיעור הכל לפי גודל השדה ולפי רוב העניי' ולפי רוב הענוה (פאה א ב, אם כי ייתכן שאף כאן שמרה על משמעות ה'גדול'). יש כמובן שימוש אחר בלשון חכמים העולה בקנה אחד עם השימוש בעברית המקראית: ר' יהודה אומר הגדול לפי גודלו, והקטן לפי קטנו (בבא קמא פו ע"א).

​

שימוש כזה שונה מאוד מהשימוש בעברית בת ימינו שבה הושלם התהליך של הפיכת המילה גודל למילה מידה ניטרלית: ופתאום בא שדון קטן בגדלו (http://www.tipo.co.il/zone/index.asp 18.4.05)

​

דוגמה אחרת להתנטרלות כזאת ברובד של לשון חכמים (בבראשית רבה) היא, למשל, המילה חוכמה שאינה מציינת עוד את קצה הסקלה אלא עברה לשמש כמציינת את הסקלה עצמה, ולכן מתאפשר הצירוף טיפש בחכמה: ויקראו לפניו אברך אב בחכמה ורך בשנים, אבל נבוכדנצר טפסר טפש בחכמה שר בשנים (בראשית רבה, אלבק, עמ' 1102).

​

בין השאר תידון המילה בעקבות שהתנטרלה ממשמעותה כ'סימנים אחרי' ועברה לציין סימנים בלבד ואף סימנים מקדימים. הבנה זו מעוגנת בדברי פרשני המקרא והתלמוד. אדון גם במילים סוף וראש ובמילים אחרות.

​

תופעה קרובה להתנטרלות זו ניכרת בלשון הסלנג ובה חל מעבר של מילים וצירופים מקצה אחד של הסקלה לקצה האחר שלה (נורא, חבל על הזמן). תמונה משלימה לקוטביות שאני מתארת אפשר לראות גם בשימוש באותו השורש בשני קטבים כמו נכר והכיר, ואף בשימוש בבינוני פעול בהוראה אקטיבית. בהרצאה יובאו דוגמות מרובדי הלשון השונים להדגמת התופעה.

​

ביבליוגרפיה:

ר' בליבוים, "מיפה עיניים עד טיפש בחכמה", לשוננו סג (תשס"א) 81ֿ-105

M. Israel, "Polarity sensitivity as lexical semantics", Linguistics and Philosophy 19 (1996) 619 - 666
D A Cruse, Lexical Semantics, Cambridge 1986

 

​

תפיסת הצורה הבלתי מסומנת במערכת המין הדקדוקי בעברית

עינת גז

 

ההרצאה מתארת עבודת מחקר שנעשתה בחוג ללשון העברית באוניברסיטת חיפה, במסגרת החובות לקבלת תואר M.A.

​

המחקר הוא מחקר סוציולינגוויסטי העוסק בקשר שבין שפה לבין אופן החשיבה של דובריה, ומתמקד בשאלות אם המבנה הלשוני של השפה מעצב את תפיסת העולם של דובריה ואם ניתן לשנות תפיסת עולם באמצעות שינוי התנהגות לשונית. כלומר, למחקר זה יש שני היבטים: היבט בלשני והיבט חברתי‑פסיכולוגי.

​

מהבחינה הבלשנית, המחקר עוסק בעיקר בקטגוריית המין הדקדוקי, ובוחן אותה לאור תיאוריית המסומנות. בשפות רבות בעולם קיימת הבחנה דקדוקית בין המינים, החלה גם על עצמים דוממים, חסרי מין ביולוגי. הצורה הבלתי מסומנת במערכת המין הדקדוקי היא צורת הזכר יחיד. צורות הנקבה, הרבים והרבות הן הצורות המסומנות. אי המסומנות של צורת הזכר יחיד מתבטאת בין השאר במורפולוגיה של המילה (היא קצרה יותר) ובסמנטיקה שלה (יש לה שתי משמעויות: ספציפית וכללית).

​

מהבחינה החברתית, מוצגת דרישה של גורמים חברתיים לשינוי בשפה כמנוף לשינוי חברתי. אותם גורמים פועלים על פי רוב מנקודת מבט פמיניסטית ומסתמכים על הגישה הדטרמיניסטית של וורף (וורף, 1942 [2004]). בניסיון ליצור רפורמה בשפה, או לפחות לשנות בה אלמנטים מפלים, טוענים אותם גורמים חברתיים כי מסומנות צורת הזכר היא גורם לשוני עיקרי שיוצר אפליית נשים בחברה. הדו משמעות שטבועה בצורה זו נותנת לדעתם עדיפות לצורה זו על פני צורת הנקבה (Spender, 1980). לפיכך הם מנסים בין השאר להרחיב את השימוש בצורת הנקבה ובכך להפוך אותה לצורה כללית.

​

מניתוח קורפוס של שיחות דבורות ומדוגמאות לשינויים טבעיים החלים בשפה, התגלה פער בין השינויים הטבעיים לשינויים המכוונים - בעוד בשפה הדבורה מתרחב השימוש בצורות קצרות מבחינה מורפולוגית (שהן בדרך כלל רוב צורות הזכר בשפה), מנסים המכוונים לשינוי להרחיב את השימוש בצורת הנקבה (שהיא כאמור ארוכה יותר מורפולוגית). פער זה מעלה את השאלה האם שינויים, כמו אופן פנייה לקהל מעורב, המנוגדים לכיוון השינויים הטבעיים בשפה, יצליחו להשתרש, או שמא עדיף להתרכז בניסיונות לשנות אלמנטים אחרים בשפה, כמו אוצר מילים, קונוטציות שליליות וכו' (כלומר שינויים לקסיקליים). השערת המחקר הייתה שדוברי העברית אינם תופסים את צורת הזכר יחיד כצורה המתייחסת לזכר בלבד אלא כצורה כללית. בניתוח 210 שאלונים התגלה כי אף על פי שרוב הנחקרים הצהירו כי לדעתם שימוש בצורת הזכר יחיד בפנייה לנשים מפלה אותן, הם תפסו את צורת הזכר יחיד כצורה כללית (המתייחסת לזכר, נקבה, רבים ורבות) ואת צורת הנקבה כצורה המתייחסת לנקבה בלבד. לפיכך המסקנה העיקרית של המחקר היא שקיים קושי מהותי ליישם שינוי מעין זה, הקשור למורפולוגיה ולדקדוק של השפה.

​

חשיבותו של מחקר זה היא בכך שהוא בוחן את האינטראקציה שבין גורמים חברתיים (הדורשים שינוי בשפה) לבין גורמים לשוניים (מבנה השפה) בניסיון להכניס שינויים בשפה. הקושי המהותי שהתגלה ביישום השינויים המכוונים נובע בעיקר ממבנה השפה, וממנו אפשר ללמוד שעדיף למכוונים לשינוי להתמקד בשינויים בתחומים אחרים בשפה, שאינם מנוגדים לאופיה הטיפולוגי של העברית.

​

ביבליוגרפיה:

וורף בנג'מין לי, 1942 [2004], שפה מחשבה מציאות. בעריכת אור יאיר, תרגום מאנגלית: אוסטרייכר א., אייזנברג ד., טבת מ., פולק ע., תל אביב, הוצאת אוב-ז.ע.פ.

Spender Dale, 1980. Man made language, Routledge & Kegan Paul, London.

 

​

תובנות בלשניות ותרגומיות ב-'ספר הברית' לרבי יוסף קמחי
יעקב גרסון

במאה ה-י"ב פרחה במערב אירופה ספרות פולמוסית עשירה בקרב היהודים. ספרות זו משקפת את ה'ויכוחים', ונועדה לתת מענה לאיום התיאולוגי שהציבה הנצרות בפני היהודים. בפרובנס הגיעה ספרות זו לרמת תחכום גבוהה, ומתברר שמעבר לממדיה התיאולוגיים, היא מציגה תובנות ובעיות מעולמות התרגום והבלשנות.

​

בויכוחים עם היהודים הביאו הנוצרים פסוקים מתוך הוולגטה, כהוכחה לאמיתות הנצרות, וטענו כי הם מנבאים את הנצרות. בין שלל טיעוניהם כנגד הפרשנות הכריסטולוגית שניתנה לפסוקים אלו, טענו היהודים, כי ממקורם העברי, לא עולה פרשנות כריסטולוגית - וכי הפער בין הפרשנות היהודית לבין הפרשנות הנוצרית נובע לעיתים מלקויים בתרגום התנ"ך שבידיהם, הוולגטה. מטרתנו בהרצאה זו היא לבחון טיעונים אלו בכלים בלשניים. נתמקד בבחינת הביקורת שרבי יוסף קמחי (הריק"ם) מטיח כלפי התרגום ללטינית של ישעיהו ז:יד ("לכן ייתן ה' הוא לכם אות הנה העלמה הרה ויולדת בן וקראת שמו עמנואל") - וליתר דיוק, של המילה 'עלמה'. אין זה חידוש שמילה זו תורגמה ללטינית, במילה 'virgo' (בתולה), ומהווה עבור הנוצרים את אבן-הפינה של הפסוק שמנבא את לידתו הנִסית של ישו מאם בתולה. ידוע גם שפרשני הפשט היהודים פירשו מילה זו – 'אישה צעירה', ולא מייחסים ערך נבואי לפסוק בישעיהו. לדידנו, פרשנותו הפילולוגית של הריקם מתייחדת בבהירותה, בענייניותה ובתעוזתה. היא יוצאת דופן בכך, שבימי הביניים שטופי הקנאות הדתית, מרהיב הריק"ם בנפשו ותוקף את הוולגטה, הספר המקודש ביותר לנוצרים - תודות אולי להלך הרוח ה'ליברלי' של תקופתו, שזכתה לכינוי 'הרנסנס של המאה ה-י"ב'.

​

ריק"ם, אביו של הרד"ק, נולד בספרד וחי בנרבון שבפרובנס. הוא עסק בתרגום, בהוראת העברית והמקרא לנוצרים, ובפרשנות הפשט של התנ"ך. הכרת מקורות היהדות ואת העולם הנוצרי הכשירה אותו לסייע למתפלמסים היהודים לנמק מדוע טרם התנצרו היהודים. מגעיו ההדוקים עם סביבתו הנוצרית מסבירים אולי את השימוש המעניין ברטוריקה לפרשנות הטקסט, וכן את ידיעותיו על התרגום הנוצרי של התנ"ך. מספרו, 'ספר הברית' עולה ערנות לבעיות התרגום, ואגב טיעוניו, הוא מעלה סוגיות שנמצאות בשורה הראשונה של המחקר הבלשני העכשווי, ויהיו נושא הרצאתנו.

​

​

עיונים מורפו-סינטקטיים בתרגום אונקלוס
עמוס דודי

 

בהרצאה זו יוצגו היבטים אחדים בתפיסת זמני הפועל והאספקטים בתרגום אונקלוס בהשוואה אל צורות הפועל המקראיות המקבילות. הנושאים שיידונו הם כדלהלן: צורות קל בינוני של פעלים המביעים את הרחקת גשמיות הבורא; זמני הפועל המשתקפים בהמרת צורות 'קטל', 'וַיקטל' מקראיות של פועלי הוויה או מצב בצורות הבינוני בתרגום אונקלוס; יחסי הזמנים המובעים במבנים 'עד לא +קטל', 'עד לא +יקטל'. יוער כי בדרך כלל, מיליות זמן 'טרם' ו'ובטרם' תורגמו בתרגום אונקלוס בצרף המיליות 'עד לא' בפסוקיות פועליות 'עד לא קטל / יקטל'.

​

ביבליוגרפיה:

א' בן נתן, התניות מורפו-סינטקטיות לדגמי זמן ואספקט בעברית המקראית, עבודת דוקטור באוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשס"ד
ר"ב פוזן, העקיבות התרגומית בתרגום אונקלוס, ירושלים תשס"ד
ד' רפל, תרגום אונקלוס כפירוש לתורה, תל-אביב תשמ"ה

M. E. Eskhult, Studies in Verbal Aspects and Narrative Technique in Biblical Hebrew Prose, Uppsala 1990

​

​

המניע התרבותי והסוציואקונומי שבקליטת מלים עבריות בערבית המדוברת בישראל
יוסף דנה

​

עניין חדירת מילים אל שפה או חברה מסוימת אחרת, קיים בכל חברה ובכל תקופה. כך למשל בתקופת ימי הביניים התרבות האיסלאמית השפיעה רבות על התרבות הספרדית המקומית ועד ימינו אלה אנו מבחינים במילים ערביות רבות שחדרו לשפת האם הספרדית. בימי הביניים חדרו מלים ערביות רבות גם לשפה העברית ולשירה העברית.

​

דוגמא נוספת להמחשה היא השפעת השלטון הצרפתי על המזרח התיכון ובמיוחד על סוריה ולבנון במחצית הראשונה של המאה הקודמת. בשתי מדינות אלה משתמשים בתכיפות במילים צרפתיות.

​

בישראל ניכרת השפעה דומה שנוצרה עקב החיכוך הערבי-יהודי בחיי היומיום והשתלבות שתי החברות בתחומים רבים. לכן מילים עבריות רבות שקעו בתוך מילון החברה הערבית-הישראלית והפכו אף בו לנכס צאן ברזל. בתת מודע הערבים משתמשים במילים אלה ולאו דווקא במודע, דהיינו בצורה ספונטאנית.

​

המניעים הראשיים לחדירת מלים עבריות לערבית המדוברת בישראל הם שניים:

​

א. תרבותיים:

• התלמיד הערבי חייב ללמוד עברית מכיתה ג' וכתוצאה מכך הוא מפנים בקרבו מלים עבריות. מאז מלווה אותו העברית לכל ימי חייו.

• בהשכלה הגבוהה שפת ההוראה היא עברית. חומרי העיון המשכיליים כתובים עברית.

• במקצועות טכניים שפת ההוראה וספרי הלימוד הם בעברית אף בבתיה"ס הערביים.

• המילה העברית נעשתה זמינה יותר מהערבית בשל המגורים הסמוכים ליהודים, דבר שיצר חיכוך יומיומי בין שתי האוכלוסיות, שהביא לדו קיום ביניהן. על כן הוא בולט בחיפה, עכו, עוספיה, נהריה ומזרעה.

• החשיפה למלים עבריות גברה דרך אמצעי התקשורת

• קיימת קירבה לשונית טבעית בין העברית לבין הערבית.
   

ב. סוציואקונומיים:

• השתלבות במקומות העבודה – בבתי עסק, במוסכים, בבנקים ובמשרדי הממשלה.

• המגעים הישירים עם המוסדות הציבוריים והממשלתיים נעשים בעברית.

• השימוש בעברית אצל דוברי הערבית מעיד על רמת השכלה גבוהה, על פתיחות ועל קבלה לחברה היהודית.

 

מרוב להיטות לקלוט מלים עבריות בערבית המדוברת נשתבשו אלה במעבר לקליטתן בערבית: ביצועים (פיצויים), מסעית (משאית), גובע, גבעים (גובה, גבהים), כלוש (תלוש), רֵעָיון (ראיון), שיבוח (שיפוע), מעריך (מאריך), מה נִשמה (מה נשמע), רק רֶגָה (רק רגע), מסע ומתן (מו"ם), מַכְנַס (מתנ"ס).

​

חדירת המלים אף חצתה את הגבול (במצרים בשיחה עם ערבים ישראליים): תוסף (לדלק), בסדר, מיזוג, אז מה.

​

המלים ניטות במקרים מועטים: אַזְעַק, (השמיע אזעקה), מְכַנְדַש (מצויד במיזוג אוויר), בַגַארית (מבחני בגרויות).

​

תהליך חדירת המלים העבריות בערבית המדוברת בישראל הולך ומתעצם ויביא בסופו של דבר ליצירת שפה חדשה עברית של ערבים בישראל במקביל ללשון הערבית היהודית בימי הביניים, תחום שהתפתח עד ליצירת לשון עשירה שאף נכתבו עליה ספרי דקדוק. תהליך זה הוא בעל משמעות תרבותית, לשונית והיסטורית, שכן זאת הפעם הראשונה והיחידה בהיסטוריה שערבים קולטים במידה משמעותית מלים עבריות כה רבות אל שפתם.

 

ביבליוגרפיה:

י' אבישור, המרכיב הערבי בלשון העברית בת זמננו ובספרותה מאליעזר בן יהודה עד נתיבה בן יהודה (ודן בן אמוץ), העברית ואחיותיה ב-ג, תשס"ג.
י' בלאו, דקדוק הערבית היהודית של ימי הביניים, מאגנס, ירושלים תשנ"ה.
י' דנה, להתהוות לשון עברית-ערבית בדורנו (חילופי עיצורים והיבלעותם בעברית הערבית), עיונים בחינוך 13, 1976, עמ' 93-98.
י' דנה, עברית – ערבית על ציר הזמן, המכון למחקר משווה עברית-ערבית, חיפה תש"ס.

 

​

Implicit Messages – A Different Approach
שרון הורוביץ

​

The proposed approach differs from the one in current studies of implicatures. The Principle of Cooperation and the related maxims postulated by Grice (1975) furnish an explanation of how implicit messages may be 'calculated'. Relevance theorists offer explanations, based mainly on the maximization of information and minimization of effort, of how a hearer may actually retrieve the implicit message. While these questions of why and how are undoubtedly of major interest, their investigation should supplement the study of what – namely, what is implicated by an utterance.

​

The pragmatic study of implicatures we suggest, should concentrate on what is implicated by an utterance. On our approach, the objectives of a particular hearer on a particular occasion are abstracted from. The object of analysis is a linguistic entity: the utterance in its context. Thus, in contrast to traditional approaches to implicature, this study concerns the retrieved product itself and its relation to the utterance in question rather than the calculation that is required in order to retrieve the implicatures that may arise.

​

This new perspective has immediate implications for a taxonomy of implicatures. The taxonomy we have developed is based on properties of the implicatures themselves rather than on the way they are derived. This taxonomy comprises both implicatures and what some have variously called 'explicatures' and others - 'implicitures'. It is proposed to use a single term for both these constructs pragmatically conveyed message component or PMC, for short. New kinds of implicatures are identified as a result, ones which are not treated as such in the traditional literature. In addition, the boundary between implicatures and inferences is discussed and clarified.

​

In the talk we intend to introduce a classification of PMCs, with emphasis on the sorts of relations these PMCs hold with respect to the utterances from which they arise. The type of relation that can hold between the utterance and the pragmatically retrieved message component (PMC) varies in four major ways, thus giving rise to four distinct levels of PMCs.

 

References
Bach, K. (in press) The top 10 misconceptions about implicatures. In B. Birner & G. Ward (eds.) Festschrift for Larry Horn. John Benjamins.
Grice, H. P. (1975) Logic and conversation. In P. Cole & J. Morgan (Eds.) Syntax and semantics, vol. 3: Speech acts. New York: Academic Press. pp. 41-58.
Wilson, D. & Sperber, D. (1981) On Grice's theory of conversation. In P. Werth, (Ed.) Conversation and discourse. New York: St. Martin's Press. pp. 154-178.

 

הפרדה בין פסוקיות - חירות המשורר - למה ולשם מה?
דבורה הרפז

​

בשירי אמיר גלבֹּע נמצאו 133 פסוקיות משועבדות מופרדות מהפסוקיות שאותן הן משלימות שהן 3.75% מכלל המשפטים המסתיימים בנקודה בשירים אלה. (הרפז 2003). נוסף על כך נמצא כי פסוקיות משועבדות המנותקות מהחלק העיקרי שלהן יכולות לשמש בשירת גלבֹּע גם בית שיר לעצמו. מכאן עולה השאלה, מדוע רואה המשורר צורך להפריד בין פסוקיות משועבדות לבין החלק העיקרי שאותו הן משלימות.

​

באמצעות הפרדה בין פסוקית משועבדת לבין הפסוקית שאותה היא משלימה, גלבֹּע מנסה לדעתנו להבליט את העובדה כי שני הרעיונות, הרעיון המובע בחלק העיקרי וזה שבפסוקית המשועבדת יכולים לעמוד לעצמם על אף התלות התחבירית שביניהם. בכך באה לידי ביטוי חירותו של המשורר החורג מן המקובל ומן המוסכם.

​

הפרדה מן הסוג הזה היא בבחינת סוגל סגנוני המשמש אמירה מֶטה-לשונית עקיפה. פרוכטמן (2000, עמ' 85) מגדירה היגד "מֶטה-לשוני עקיף" כהיגד שנובע ממודעות לשונית או דקדוקית, וברור שהכתיבו אותו ידיעה מודעת של הלשון והדקדוק. הכותב אינו משתמש במונחי הלשון, אך הוא נשען עליהם. ההיגד המֶטה-הלשוני העקיף מיישם מודעות לשונית על מצבים מטפוריים בלי לנקוב במונחים הלשוניים והדקדוקיים עצמם.

​

בהרצאה ייעשה ניסיון לנתח מספר שירים שבהם חלה התופעה כדי להצביע על אפשרות שבאמצעות מבנה תחבירי שבו פסוקית משועבדת עומדת לעצמה מבחינה פורמלית בזכות הימצאותה בין שני סימני פיסוק המורים על הפסק ארוך, היא יכולה להשלים לא רק פסוקית אחת בשיר, אלא מספר פסוקיות. באופן כזה מועשר השיר באינטרפרטציות נוספות. כל זאת בזכות העובדה שמשפטים המכילים פסוקית משועבדת בלבד, הבנתם מתאפשרת הודות להשלמה המתבצעת על-פי ההקשר התחבירי. בכך מעשיר המשורר את שירו. הקורא המבקש להבין את שירי גלבֹּע נדרש אפוא להשלים את הפסוקיות המשועבדות בכל האופנים האפשריים שבשיר, ואולי בזכות כך יוכל להבין את כוונותיו הסמויות של המשורר. ייתכן, שבזכות פעולת השלמה זאת תוסר במעט העמימות ויוסר מעט מן הקושי שבהבנת שירי גלבֹּע.

​

בכך ננסה להוכיח את העובדה שכל עיסוק סגנוני בטקסט ספרותי הוא בעצם עיסוק בלשון (פרוכטמן 1990, בן-שחר 1990 ועוד). יש אפוא צורך להכיר את מבנה הלשון ואת האפשרויות הגלומות בה כדי להבין את האופנים שבהם מנצלת הספרות את האפשרויות האלה.

​

ביבליוגרפיה:

הרפז, ד' (תשס"ג), "מאפייני סגנון בשירת אמיר גלבֹּעַ", (חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה), אוניברסיטת בר-אילן, רמת –גן.
בן-שחר, ר' (1990), סגנון הסיפורת: הלשון, הסגנון ולשון הספרות; הפואטיקה של הספרות (יחידות 9‑10), תל-אביב.
פרוכטמן, מ' (1990), לשונה של ספרות: עיוני סגנון ותחביר בספרות העברית, תל-אביב .
פרוכטמן, מ' (2000), "לומר זאת אחרת עיוני סגנון ולשון בשירה העברית בת-ימינו",באר שבע.

 

​

חזרות כאמצעי ליצירת לכידות בשיח מונולוגי דבור
אילאיל יציב וזהר לבנת

​

בעוד ששאלת החזרות בשיח הדבור נידונה בספרות המחקר בעיקר בהקשר לאינטראקציה בין דוברים (למשל טאנן 1989, טיילר 1994, ריגר 2003), במחקר זה הן תוצגנה כאחד האמצעים ליצירת לכידות בשיח מונולוגי.

​

חזרות יכולות להיות ממוינות לפי כמה מדדים: סוג היחידה החוזרת, גודלה, תפקידה התחבירי והפונקציה של החזרה. נוריק (1987) הציע מודל המבחין בין חזרות על ידי דובר שני (Second-speaker repetition) לבין חזרות של אותו דובר (Same-speaker repetition). המחקר שיוצג בהרצאה זו מתמקד בחזרות של אותו דובר ובאחת מן הפונקציות המוזכרות על ידי נוריק – חיזוק הקוהרנטיות של הטקסט.

​

קורפוס המחקר מורכב מטקסטים מונולוגיים אותנטיים שהפיקו דוברי עברית ילידיים. מן הקורפוס הזה נדגים סוגים שונים של חזרות. החזרות שיעניינו אותנו אינן חזרות על מילה בודדת, וגם לא חזרות צמודות אלא במרחק-מה בין החלקים החוזרים.

​

החזרות שנראה בהרצאה זו ממלאות פונקציות שונות הקשורות בחיזוק הקוהרנטיות של יחידת השיח: בניית יחידת שיח שלמה על בסיס חזרה על מבנה או על חלק ממבנה, חזרה המשמשת לקביעת גבולות ברורים ליחידת שיח, חזרה ליחידת שיח לאחר סטייה ממנה ועוד. הדוגמות ינותחו במונחים של רמות היררכיה שונות בתוך יחידת השיח (משלר1998 ) ובמונחים של פסוקים סיפוריים ולא-סיפוריים ואמצעי הערכה (לאבוב 1975).

​

חלק מן האמצעים הללו מאפיינים שיח דבור בניגוד לשיח כתוב, ולפיכך אפשר לראות את העיון בשאלת החזרות כחלק מן המאמץ לתאר את התכונות הייחודיות של השיח הדבור.

​

ביבליוגרפיה:

לאבוב, ויליאם, "טראנספורמציה של חוויה לתחביר סיפורי", הספרות 20, 1975, עמ' 83-60.

Maschler, Yael (1998), "Rotse lishmoa keta? 'Wanna hear something weird/funny [lit. 'a segment']?': The Discourse Markers Segmenting Israeli Hebrew Talk-in-interaction", In: Jucker A.H. and Y. Ziv (eds.), Discourse Markers: Description and Theory: 13-59. Amsterdam: John Benjamins.
Norrick, Neal R. (1987), 'Functions of repetition in conversation', Text 7: 245-264.
Rieger, Caroline, L. (2003), Repetition as self-repair strategies in English and German conversations', Journal of Pragmatics 35: 47-69.
Tannen, Deborah (1989), Talking Voices, Repetition, Dialogue, and imagery in conversational discourse, Cambridge: Cambridge University Press.
Tyler, Andrea (1994), 'The role of repetition of in perception of discourse coherence', Journal of Pragmatics 35: 671-688.

​

​

דחיסת המשמעות השמנית בפעלים גזורי שם בעברית החדשה

צוגויה סאסאקי
 

אחת התכונות המורפולוגיות המבדילות את העברית החדשה מתקופות העברית שקדמו לה היא הפרודוקטיביות בגזירת פעלים חדשים, בעיקר בבניינים "פיעל", "פועל" ו"התפעל", משמות עצם, הן ממוצא עברי והן ממוצא לועזי, דרך סחיטת עיצוריהם המשמשים כשורשים.

​

תחילה ייסקרו דרכי הסחיטה מבחינה פורמלית: א) סחיטת כל העיצורים, ב) סחיטת כל העיצורים למעט הראשון, ג) סחיטת כל העיצורים למעט האחרון, ד) סחיטת כל העיצורים עם הכפלה חלקית, ה) סחיטת כל העיצורים עם הכפלה מלאה, ו) סחיטת כל העיצורים בהוספת ו או י כעיצור נוסף בשורש. אחרי הסקירה ייבדק כיצד משמעויותיהם של אותם שמות העצם דחוסים בפעלים שנגזרו מהם. לצורך בדיקה זו ייקבעו התפקידים הסמנטיים הבאים: עושה פעולה – agent, מקור – source, מקום – location, מקבל הפעולה – patient, מתנסה – experiencer, גירוי – stimulus, תפקיד – function, אופן – manner, כלי instrument, יעד – goal.

​

הדוגמאות יראו איך שמות העצם האלה יכולים להידחס כמקבל פעולה, כמקום, כמקור, כיעד, ככלי, כאופן או כתפקיד. בעזרתן יוצג גם באיזה תפקיד תחבירי השמות מתגלמים בכל אחד מכל הבניינים האפשריים בשורש מסוים, ואילו תפקידים סמנטיים נשארים קבועים בכל הבניינים.

​

ביבליוגרפיה:

שורצולד, א'. תשס"ב. פרקים במורפולוגיה עברית. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

Bolozky S. 1999. Measuring Productivity in Word Formation: The Case of Israeli Hebrew. Leiden, Brill.

 

​

The First Scientific Grammar of an African Vernacular Tongue

יעקב פלמן

​

Even today Africa still remains linguistically in many ways "The Dark Continent". Indeed, many (if not most) of her thousand-plus languages have still not been satisfactorily linguistically analyzed. Nevertheless, the first scientific grammar of an African tongue appeared amazingly early (earlier than some of Europe's vernaculars). We refer to the compact 53-page Grammatical Linguae Amharicae of the noted Semitist Hiob Ludolph (Job Ludolf) which was published in Frankfurt in 1698. The lecture will discuss the background to, and the nature of, this truly pioneering achievement.

 

References
Flemming, J.1890-91. "Hiob Ludolf – Ein Beitrag zur Geschichte der Orientalischer Philologie," Beitrage zur Assyrologie 1. 537-582, 2. 63-100.
Ullendorff, Edward. 1973. The Ethiopians, chapter one. 3rd edition. Oxford University Press (paperback edition), "Exploration and Discovery".

​

​

The Expression of Retrospection in Personal-Experience Narratives: Form-Function Relations across Languages and Age

ג'ודי קופרסמיט

​

This study examines the linguistic forms used for the expression of retrospection in (personal-experience) narratives in Hebrew, as compared with English and Spanish narratives, across four age-groups.

​

The data-base consists of written narrative texts produced by 80 native speakers of Hebrew, English, and Spanish, divided into four groups of 20 subjects each -- Grade 4, Grade 7, Grade 11, and University. After being shown a short video film without words, depicting different conflict situations in a school setting, participants were asked to write a story about an experience where they had been involved in a personal conflict with someone else.

​

Data analysis took into account grammatical tense, aspect, and mood in interaction with syntactic connectivity, within a discourse perspective. Tense is grammatically marked in all three languages; aspect is marked to some extent in English and more broadly in Spanish, but not at all in Hebrew; while mood is pervasively marked in English by a set of modal verbs, but less uniformly marked in Spanish and Hebrew. The temporal function of retrospection was analyzed considering different temporal frames -- story-time versus story-telling -- and different discourse sites such as the setting, the episode, or the coda of the narrative text.

​

Results show remarkable differences in the expression of retrospection by language and age. Quantitatively, English and Spanish are far beyond Hebrew in expression of retrospection, already from Grade 4, with differences dissipating only among adults. As expected, the analysis of form-function relations revealed differences in linguistic expression of this function in the three languages. Hebrew used the Simple Past exclusively, while English and Spanish alternated between the Simple and the Perfect Past, and Nonfinite forms. In syntactic terms, Hebrew relied on relative clauses for retrospective reference, while English and Spanish used other finite and non-finite subordination as well as independent clauses for this purpose. Unexpectedly, these typologically related differences had an effect on the rhetorical functionality of forms. For example, Hebrew speaker-writers used retrospection mainly for a recapitulative discourse function (referring to already presented situations) while the English and Spanish counterparts frequently presented new information retrospectively. With age, temporal retrospection acquires more global discourse functions in all languages, such as providing evaluative interpretation or referring to situations that are crucial to plot-development. Also, from as early as Grade 7, retrospection pivots around more points of temporal reference, creating multi-dimensional temporal textures in the texts.

​

The form-function analysis of retrospective temporal reference yields important typological, developmental and discourse related insights on the issue of narrative temporality.

 

References:

Aksu-Koç, A. & von Stutterheim, C. (1994). Temporal relations in narrative: simultaneity. In Berman & Slobin, Relating events in narrative: A crosslinguistic developmental study. Lawrence Erlbaum Associates. 393-455.
Caenepeel, M. (1995). Aspect and text structure. Linguistics, 36, 213-253.
Comrie, B. (1986). Tense and time reference: from meaning to interpretation in the chronological structure of a text. Journal of Literary Semantics 15, 12-22.

​

​

פעולות דיבור מתוחכמות של נשים נבחרות בסיפורי המקרא
עופר שגיא

​

הרצאתי מבקשת לבחון את פעולות הדיבור ואת המבעים הלשוניים המניפולטיביים שמאפיינות נשים, כפי שהם באים לידי ביטוי בכמה סיפורים מקראיים. המושגים התיאורטיים של תיאוריה זו ישמשו אותי בבואי לנתח את הדוגמות המקראיות.

​

בדבריי אבקש להציג ניתוח לשוני של דברי נשים על פי שני סיפורים מקראיים. בחרתי להתמקד בסיפוריהן של נשים שבכוח לשונן וחריפותן הצליחו להשיג דבר-מה שלא נועד להן, שנמנע מהן או שהיה בידיהן אך נלקח. כל הנשים שסיפורן יוצג וינותח להלן הן נשים שעשו שימוש מתחכם בלשונן וידעו להטות את הכף לטובתן בזכות מניפולציות לשוניות כאלה ואחרות. דבריי יבקשו לעמוד על התחבולות הלשוניות שמבצעות נשים אלה, אפיונן ועוצמתן. נבחן את פעולות הדיבור שננקטות (הישירות ובעיקר העקיפות), את הפעולה והעוצמה האילוקוציונית והפרלוקוציונית, וכן פרמטרים דקדוקיים מורפולוגיים, מורפוסינטקטיים, סינטקטיים, סמנטיים, לקסיקוגרפיים ופרגמטיים.

​

הנחת המוצא המנחה אותי בניתוח הטקסטים היא שמעמדן של נשים במקרא נמוך ונחות מזה של הגברים. לאור הנחה זו, ביקשתי לבחון אם ועד כמה יבוא לידי ביטוי מעמדן של הנשים גם בדיבורן ובפעולות הדיבור שהן נוקטות. יצאתי מנקודת מוצא שדיבורן יהיה דיבור מרוכך, מתרפס או מוחלש באופן כלשהו. לכאורה נדמה כי מעמדן של נשים אינו מאפשר להן לדבר מעמדה של כוח, ולפיכך אנו צפויים לשומען נוקטות לשון ריכוך וחולשה. במונחי תיאוריית פעולות הדיבור נוכל לומר כי נשים אמורות להשתמש במבעים לשוניים המבצעים פעולות דיבור של התחננות, בקשה, הצטדקות, התרפסות או התחנפות.

​

דבריי יבקשו לבחון כיצד אישה, שמעמדה נמוך וזכויותיה פחותות ביחס לגבר העומד לידה, תשתמש בלשונה על מנת להשיג את מבוקשה. אראה כי נשים המבקשות להתחכם עושות שימוש רב בפעולות הדיבור שציינתי, אלא, שכאמור, השימוש הוא מניפולטיבי (עקיף). המבע עשוי להיתפס בקריאה ראשונה אסרטיבי או אקספרסיבי, אך בחינה מדוקדקת של פעולת הדיבור מגלה כי נעשתה פעולת דיבור עקיפה, והיא נושאת אופי דירקטיבי המבקש "להפעיל" את הסביבה ולהשיג ממנה דבר-מה.

​

הסיפורים שנבחרו להדגים את המסקנות שעולות מן המחקר הם סיפורן של תמר אשת ער (בראשית לח) ואשת פוטיפר (בראשית לט).

​

ביבליוגרפיה:

וייסמן, דבורה, 1999. "סיפור תמר ויהודה", בתוך: רביצקי, רותי (עורכת), קוראות מבראשית: נשים יוצרות כותבות על ספר בראשית, ידיעות אחרונות, 292-283.
להב, מרדכי, 1991. "האישה במקרא – בחינה סוציולוגית היסטורית". בתוך: ספר חמ"י גבריהו, הוצאת החברה לחקר המקרא בישראל.
רמון, עינת, 1999. "לב הארי של תמר", בתוך: רביצקי, רותי (עורכת), קוראות מבראשית: נשים יוצרות כותבות על ספר בראשית, ידיעות אחרונות, 300-293.
שנהר, עליזה, 1999. "הביא לנו איש עברי לצחק בנו", בתוך: רביצקי, רותי (עורכת), קוראות מבראשית: נשים יוצרות כותבות על ספר בראשית, ידיעות אחרונות, 314-303.

Austin, J.L, 1962. How To Do Things With Words, Harvard University Press, Massachusetts.
Searle, J.R, 1969. Speech Acts, An Essay In The Philosophy Of Language, Cambridge University Press.
--------- 1975. "Indirect Speech Acts", In Cole & Morgan (eds.), Syntax and Semantics, Vol.3: Speech Acts, 59-82.

 

​

​

מעמדו הסינכרוני של בניין נתפעל בלשון ימינו
נמרוד שתיל

 

הצורה נתפעל היא הצורה המקבילה בלשון חז"ל לבניין התפעל המקראי למעט פעלים שיש להם זיקה לקודש (התפלל, השתחווה). החל מסוף המאה ה‑19 יש שילוב צורות מכל הרבדים. יש המעדיפים רובד אחד בלבד. אך מה מעמדו של נתפעל ביחס להתפעל בלשון ימינו בקרב הנוטלים צורות מכאן ומכאן? האם תפוצתם חופשית או מותנית באיזה גורם? האם הם שתי מורפמות (בניינים) נפרדות?

​

הסימון: לשיטת בלשנות הסימן השוללת וריאנטיוּת, יש למצוא מוטיבציה סמנטית להבדל. יש להניח כי נתפעל שומר על תכונותיו במוצאו החז"לי. מאחר שבלשון חז"ל מתפקדת צורת נתפעל במשמעות סבילה (נתבשל, נשתכח), ומאחר שלצורה התפעל יש בימינו יש תפקידים רבים – יש להניח שההבדל ביניהם הוא הבדל שבדיאתזה, היינו, מידת האגנטיביות של הנושא הדקדוקי בפעולה: נתפעל מציין אגנטיביות מופחתת ביחס לצורה התפעל.

​

הבדל זה ניכר בניגודים המינימאליים ביניהם, למשל, ראובן התעשר: נתעשרנו ביצירות חדשות. הצורה התפעל מציינת שהאקטנט הנושאי שותף בפעולה, הצורה נתפעל מציינת שהאקטנט הנושאי פאסיבי, כלומר, "זה נפל עליו".

​

לרוב מתבטא ההבדל בכך שהנושא של התפעל הוא אנושי והנושא של נתפעל הוא לא אנושי (דומם, מופשט), לדוגמה, דינה התיישבה: דעתה נתיישבה. לעתים מופיעים גוני משמעות נפרדים בעיקר בצירופים כבולים, למשל, הם התחלפו בתפקידים: נתחלפו היוצרות, דינה התקררה: נתקררה דעתה.

​

מן האמור יש להניח כי נתפעל מנוע מלציין פעולה אקטיבית, חוזרת או הדדית, ולכן יישמעו מוזרות הצורות ?נתרחצתי, ?נתנדבתי. נתפעל מציין שינוי מצב או פעולה פסיבית.

​

בניגוד הבינארי נתפעל הוא האיבר המסומן והתפעל הוא האיבר הבלתי מסומן, כלומר הוא עשוי לסמן אגנטיביות רגילה ואגנטיביות מופחתת כאחת, ואין מגבלות על תפוצתו.

​

המחקר: בעבודה נבדקו קטעי ספרות שיש בהם שימוש בשתי הצורות. הממצאים מאשרים את ההנחה, אך נמצאה תוצאה שלא נצפתה: לעתים משתמשים הסופרים בצורת נתפעל כרקע לעומת ההתרחשות בצורה התפעל. זהו אפוא מעבר מהבחנת דיאתזה להבחנת אספקט, אך היסוד המשותף נשאר – אקטיביות מועטה יחסית של צורת נתפעל ביחס לצורות התפעל.

​

דיון ומסקנה: ראינו כי שתי הצורות אכן נבדלות זו מזו, אך יש להבחין בין הפונקציה המבחינה והפונקציה היצירתית. נתפעל עונה על עקרון ההבחנה, אך נתפעל אינו בניין פורה.

​

ביבליוגרפיה:

קדרי, מ"צ (תשל"ח), "נתפעל כבינוני בלשון הרבנית (השו"ת) - מה טיבו?", לשוננו מ"ב, 202-190.